myshrink.co.il
עמוד הבית » פורום פסיכולוגים
כניסה למנהלים

פורום פסיכולוגים

אם אתם סובלים מדיכאון, יש לכם חרדה או פחד, אתם מרגישים שהזוגיות שלכם נמצאת במשבר או כל דבר אחר שאתם מרגישים שחשוב לכם לדבר עליו, הפסיכולוגים שלנו כאן בשבילכם. בשביל זה הקמנו פורום פסיכולוגים. הפורום בו מקשיבים ועוזרים לכם. הבהרה: התשובות בפורום זה אינן תחליף לקבלת ייעוץ מקצועי מאיש מקצוע מוסמך, וההסתמכות עליהן תעשה על אחריות המשתמש בלבד.

מנהלי הפורום

דבי ז'ולטי
דבי ז'ולטי

• פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה. • דוברת עברית ואנגלית ברהיטות. • עובדת עם כל המגזרים. • ניסיון של יותר מ-20 שנה בטיפול ובהדרכה (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, סטודנטים). • בעבר פסיכולוגית ראשית במחלקת אשפוז יום פסיכיאטרי..

כתוב נושא חדש
הודעה / מחבר
תאריך / שעה
05/04/2015 15:36
גישות טיפול     ו    שובל שובל    

הי
רציתי לדעת לגבי שיטות טיפול - 
כבר זמן מה שאני מתלבטת אם ללכת לטיפול, אני חושבת שאני חייבת את זה לעצמי.

הבעיה היא שאני לא בטוחה אם אני צריכה את הגישה האקטיבית או הגישה היותר מקשיבה ואמפתית.

יש לי המון דברים שצריך להמריץ אותי כדי לעשות, כי אחרת אני פשוט לא אעשה,
ומצד שני אני רוצה גם שיקשיבו לי ויעודדו אותי ולא ידחפו אותי לעשות דברים שאני לא מוכנה אליהם.

מה אתם חושבים? איך אני יכולה לדעת אלו מהגישות מתאימה לי?


תודה רבה.

05/04/2015 16:18

שלום שובל.
נראה שאת מצוייה בדילמה בייחס לטיפול שמקשה עליך לפנות למרות שאת מרגישה צורך חזק וברור לפנות.
דילמה זו מבטאת לדעתי את הקונפליקט שלך בין  עצמאות לתלות. מצד אחד את מרגישה שעליך להחליט בעצמך ושאף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומך. מצד שני את מרגישה שאת זקוקה לעזרה,כי אם זה היה אחרת הרי  היית כבר עושה את הדברים בעצמך.
אני מאמין שדילמה זו מעסיקה מטופלים רבים ולא פחות מזה גם את המטפלים.
מה שמעודד בעיני הוא שאת מזהה את הדילמה ושאת בכל מקרה מעוניינת לפנות לעזרה מתוך התובנה המשמעותית שהגעת אליה שלבד זה לא מצליח לך.
נראה  לי שמה שחשוב הוא שתוכלי להמשיך להיות במגע עם הקונפליקט ולא תיסחפי לאף קצה שלו. לא לקצה התלותי שאינו מסייע לך לגדול ולהתפתח לתפקוד יותר עצמאי, ולא לקצה השני שבו יש התעלמות  מהצורך שלך בסיוע מאחר ואת לא מצליחה לבד.
אני מאמין שתוכלי לקבל את התשובה הכי טובה לשאלתך אחרי שתפני ובתוך הטיפול עצמו. המודעות שלך לדילמה היא התחלה חשובה ומבטיחה, כמוה כתובנה שלך לגבי הקושי שלך לעשות את הדברים בעצמך, ומכאן ההחלטה לפנות לעזרה.
אני מבקש לעודד אותך ולפנות ולא לדחות את ההחלטה עד שתמצאי תשובה,שבעיני,כאמור,מצוייה בתוך התהליך עצמו.
אולי הייתי אקטיבי מדי בעמדתי ועדדתי תלות או שאולי קלעתי לצורך שלך והדבר יסייע לך לפנות? התשובות בכל מקרה אצלך,וכך גם יהיה בטיפול..
אני מקווה שתפני ותצליחי למצוא את המקום הנכון  עבורך.
אלון.

08/07/2015 21:19
גישות טיפול     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

שובל שלום,

קראתי את שאלתך וגם את תשובתו של אלון. חשבתי לחוות גם את דעתי ולשתפך בה. לפעמים זה עוזר כשיש עוד נקודת מבט, ואת כבר תיקחי מכל הנאמר את מה שנראה לך.

לי נשמע שובל, שבשורה התחתונה את מעוניינת לממש את רצונותייך מתוך מוטיבציה שתהיה שלך ושלך בלבד. מאידך, את מביעה תסכול על כי דברים שאת רוצה לעשות, אינך עושה.

נראה לי, שקיים משהו שעוצר בעדך - משהו שלא ברור לך מהו, ושכל זמן שמעצור זה קיים, את חשה צורך לדחיפה מבחוץ. אך בתוך תוכך, אינך מעוניינת בכך. וכתוצאה, את חשה תקועה בין הרצון לממש את רצונותייך לבין אי היכולת לעשות זאת. ואולי זו גם הסיבה להתלבטות שלך לגבי הגעה לטיפול: מחד, את דואגת, כדברייך, ש'ידחפו אותך לעשות דברים מבלי שאת מוכנה אליהם' ומאידך, את דואגת, שאם, כדברייך, 'רק יקשיבו לך', דבר שמאד חשוב לך, לא תממשי את רצונותייך.

בעיני נהדר שחשוב לך ש'יקשיבו לך ולא ידחפו אותך לדברים שאינך מוכנה אליהם'. לי זה אומר, שחשוב לך מאד להישאר 'את' ולהרגיש, שמה שאת עושה בא מתוך החלטה פנימית שלך.

את רצונך ש'יקשיבו לך' ו'לא ידחפו אותך' הייתי מחלקת לשניים, ומתייחסת לכל חלק בנפרד:
א) ברצונך ש'יקשיבו לך' אני שומעת שיש לך צורך לקבל תיקוף למה שאת מרגישה.
ב) ובאשר לרצונך ש'לא ידחפו אותך וכו' אני שומעת, כפי שניסחתי זאת לעיל, שמאד חשוב  לך להיות 'את' בכל מה שאת עושה.

את תגלי, שובל, כי היתרון של טיפול הוא בזה, שהמטפל לא רק מקשיב למחשבותייך ורגשותייך ונותן להם תוקף, אלא גם עוזר לך להבינם. הבנה זו קרויה 'תובנה' ומשמעותה - ההבנה של מה שהביא אותך לחשוב ולהרגיש את מה שאת חושבת ומרגישה (כמו רגישות מסוימת, חוויות שעברת ועוד). או אז תוכלי גם לגלות מה עוצר בעדך מלממש את רצונותייך. יתכן אף שבהבינך מהו מעצור זה תגלי, שיש לך רצונות אחרים. בכל מקרה, כשתחושי שאת שלמה עם רצונותייך, באשר תהיינה, המוטיבציה למימושן תבוא מאליה.

בברכה,

דבי.

08/07/2015 12:22
עזרה     ו    נדיה נדיה    

 
היי
אני בת 39 ועדיין רווקה ולא מצליחה למצוא בן זוג. אני באמת לא יודעת מה הבעיה שלי ואיך הגעתי למצב כזה
רציתי לדעת אם פסיכולוג יכול לסייע לי?

תודה.
נדיה

08/07/2015 18:55
עזרה     ו    הילה הילה    

עזרה, הבן שלי נפטר ממחלה קשה, והקפיא זרע כשעבר הקרנות. השאלה שלי האם הבן שלי השני יכול הוא ואשתו להביא מהזרע של בני שנפטר ואשתו נכד לנו האם זה בכלל בריא או לא להכנס לזה מבקשת התייעצות ועזרה מה דעתך על זה האם אתה יכול להשיב לי תודה הילה.

08/07/2015 20:44

הילה שלום וברכה,

אני כל כך מבינה את הרצון שלכם לנכד מהבן והאח היקר שנפטר.

ובהחלט לא נראה לי כי יש פה עניין שאינו בריא.

אינני יודעת מבחינת ההלכה בארץ אם זה אפשרי – אנסה לבדוק זאת עבורך.

בברכה,

דבי.

08/07/2015 20:39

נדיה שלום וברכה,

תחילה אני רוצה להביע את הערכתי על כך, שאת שואלת את עצמך, אם קיימת אצלך סוגיה שאולי מקשה עליך למצוא בן זוג. בזה את מראה רצון לבדוק את עצמך, מה שמורה על נכונותך לקחת אחריות על חייך.

אין לי ספק, שפסיכולוג יוכל לסייע לך. הוא יוכל לבדוק יחד איתך אם קיימת אצלך סוגיה כזו, שמקשה עלייך למצוא בן זוג. ואם כן, הוא גם יוכל לעזור לך להבינה ואז גם להשתחרר ממנה. זהו היתרון של פסיכולוג, שיש לו את ההכשרה, הניסיון והמבט מהצד, שמאפשרים לו לעזור למטופליו להתוודע לסוגיות שבעצמם, שיכולות להיות אחראיות לאי השגת יעדים חשובים.

אלי הגיעו לא מעט מטופלים כמוך, שחשו שאולי יש להם חלק באי השגת בן זוג. בעבודה משותפת הבנו מה שורש העניין ועליו עבדנו, עד שהמטופל/ת חש בעצמו כי הוא מסוגל להשיג את יעדו ואף השיג את יעדו. לא פעם העבודה נעשתה תוך כדי ליווי המטופל/ת בקשר שיצר/ה עם בן/בת זוג, כשבמהלך הקשר עלו מצד המטופל/ת סוגיות שחש כי הן מקשות עליו/ה בקשר, ועליהן עבדנו.

אין לי ספק כי בשל נכונותך לבדוק את עצמך ועל כן לקחת אחריות על חייך, יש לך את כל הנתונים להיות יכולה להיעזר על ידי פסיכולוג.

בברכה ובהצלחה,

דבי.
 

06/07/2015 14:16
טיפול זוגי     ו    שרון שרון    

שלום

יש פסיכולוגים שמתמחים בטיפול זוגי או שמטפלים זוגיים זה
מקצוע אחר עם הכשרה
אחרת? מאוד חשובה לי תשובה מהירה, תודה מראש... 
שרון

07/07/2015 12:34
טיפול זוגי     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

לשרון שלום וברכה,

כדי לעסוק בטיפול זוגי יש צורך במומחיות מיוחדת לכך. אך מטפל זוגי יכול להיות הן פסיכולוג והן עובד סוציאלי, שיש לו, כמובן, האסמכתא לטפל. יש מביניהם שהמומחיות לטיפול זוגי היא בנוסף למומחיות שיש להם בטיפול פרטני.

בברכה ובהצלחה,

דבי. 



01/07/2015 12:21
בני נוער     ו    טלי טלי    


היי
 
האם יש פסיכולוג שעובד באופן פרטני עם בני נוער, או שצריך לפנות לפסיכולוג של מבוגרים?

תודה.
טלי

01/07/2015 18:20
בני נוער     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

 

טלי שלום וברכה,
 
אכן קיימת מומחיות מיוחדת של פסיכולוגים לטיפול עם מתבגרים ולא פחות חשוב מכך הוא, שיהיה לפסיכולוג/ית ניסיון לא קטן בטיפול כזה.
 
למתבגרים, לא פעם, לא קל להגיע לפסיכולוג וגם אם הם מגיעים, לא פעם קשה להם להיפתח. הסיבה היא, שתקופת ההתבגרות מלווה בשאלות רבות סביב דימוי עצמי והמתבגר מאד רגיש למה חושב עליו הזולת. על הפסיכולוג להיות מודע ורגיש לעניין זה ולעזור למתבגר לבנות כלפיו אמון.
 
שנית, תקופת ההתבגרות יכולה להיות תקופה לא קלה עבור המתבגר. זאת מאחר ובתקופה זו הוא עובר תהליך של התגבשות הזהות והוא יכול להיות מוצף בהרבה שאלות, ספקות, תנודות של מצב רוח, דאגות וכו'. על הפסיכולוג להיות מודע לכך ולהכיל את מגוון הרגשות שהמתבגר יכול להיות מוצף בהם.
 
גם אצל פסיכיאטרים, לא רק אצל פסיכולוגים, קיימת אבחנה בין מי שעובד רק עם מבוגרים לבין מי שעובד או רק או גם עם מתבגרים.
 
גם במגמות של פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטאות השונות קיימת אבחנה זו. ישנה מגמה קלינית למבוגרים ומאידך - מגמה קלינית לילדים ונוער.
 
אני עצמי עובדת גם עם מתבגרים. במידה ומדובר בתושב/ת ירושלים או הסביבה, אשמח להיפגש.
 
חשבתי לספר על דרך העבודה שלי עם מתבגרים, שמניסיון הוכיחה את עצמה כיעילה - זאת כהמלצה לכל פסיכולוג/ית שתפנו אליו:

לפגישה ראשונה אני פוגשת את ההורים יחד עם המתבגר מהסיבות הבאות:


-  להכיר את ההורים.
-  לאפשר להורים להכיר את המטפל/ת.
-  לתת למתבגר את התחושה, ששום דבר שקשור אליו לא נעשה  מאחורי גבו, אלא שהוא שותף מלא לשיחה בין המטפל/ת לבין ההורים.
-  לאפשר למתבגר להתרשם מהצד מהמטפל/ת, מבלי שהוא נדרש לדבר, אלא רק אם הוא מעוניין. מניסיוני, זה מאד מקל עליו, שכן ניתנת לו השהות להיות במרחב של עצמו, ללא לחץ להיפתח.
 
בסוף הפגישה אני מבקשת מההורים לצאת מהחדר ונשארת עם המתבגר, כמובן לאחר קבלת הסכמתו. כד לא להכביד עליו, אני שואלת אותו אך ורק אם הוא מעוניין להיפגש פגישה נפרדת איתי.
 
במידה ואני מקבלת את הסכמתו, אני מסבירה לו שאני מציעה שנפגש 4-5 פעמים, וזאת בשבילו – כדי שתהיה לו השהות לראות אם הוא מרוצה מהפגישות ואם הוא מעוניין להמשיך ולהפגש.
 
במידה ומדובר בתושב/ת ירושלים או הסביבה אשמח לפגוש את המתבגר/ת.

הקליניקה שלי נמצאת בשכונת רמות ב', ירושלים.

הפרטים מצויים באתר וניתן גם לעיין באתר המקצועי שלי:

 
http://debbypsy.com
 
שיהיה בהצלחה!

בברכה,

דבי.

06/07/2015 13:33

תחילת כל מה שקשור לטיפול, הילד שלי מרגיש קצת יותר טוב.

אני לא רוצה להתחיל משהו אם אני לגמרי מוכרחה.

תודה שוב. 

27/06/2015 21:37

בס"ד
הבת שלי עברה התעללות רגשית בבית ספר מצד חברות. היא נאלצה תחת לחץ להוציא הרבה כספים מהבית לממן אותן.
מהן דרכי הפעולה שעלי לנקוט במצב זה ?
באיזה מישורים עלי לנקוט פעולה ?
תודה

28/06/2015 21:02

 

למולי שלום וברכה,

אני מתארת לעצמי שלא רק היה ועדיין קשה מאד לבתך, אלא גם לך, כהורה שלה.

אתה בוודאי גם חש שצריך לעזור לבתך כמה שיותר מהר כדי שקודם כל תוכל להשתחרר מהחוויה הכול כך קשה של התעללות רגשית מצד חברות וגם כדי שתהיה חזקה וחסינה על מנת שלעולם לא תהיה קרבן של אף אחד.

עזרה כזו מתאפשרת דרך טיפול פסיכולוגי ועל כן הפנייתה אליו היא בעיני הדבר הראשון שאני ממליצה עליו. ניתן יהיה גם לקבל הדרכה על ידי המטפל/ת כיצד לעזור לבת במהלך הטיפול שלה.

ובינתיים, חשוב להוות עבור הבת מי שנלחם את מלחמת ההגנה עליה, מה שיעניק לה את תחושת התמיכה הגדולה ביותר שניתן לתת לה:

חשוב, קודם כל, ואולי זה כבר נעשה, לדבר עם יועצת בית הספר. היא בוודאי תשוחח עם המחנכת על דרך הפעולה הרצויה, כמו: לשוחח עם כל אחת ואחת מהבנות ולעמוד על כך שהן יבקשו, כל אחת ואחת, באופן נפרד, סליחה מהבת וכן לשוחח עם כל אחד מזוגות ההורים של הבנות ולהדריך אותם כיצד לשוחח עם בנותיהם.


חשוב ביותר ליידע את בתך על הכוונה לשוחח עם יועצת בית הספר, אולי אף כדאי שזו תהיה שיחה שבה גם בתך תשתתף, כדי שהיא תחווה באופן חזק ביותר שנלחמים את מלחמתה ומגינים עליה. מכל מקום, חשוב לשתף את הבת באשר לכל צעד שיוחלט עליו בפגישה עם צוות בית הספר.  בזה היא תוכל לחוש שהיא נתמכת ומוגנת לאורך כל הדרך.


אשמח לשמוע,

דבי. 

25/06/2015 08:01

שלום . רציתי לשאול כיצד יש להגיב בעת שהבת/בן מסרבים לנוכחות הורים ואחים בטכס קבלת תואר

25/06/2015 10:20

אדווה שלום, אני יכולה להבין את המצוקה סביב העניין. אשמח לנסות ולעזור, אך אני מרגישה שאני זקוקה לשמוע קצת יותר רקע לעניין כדי לקבל יותר תמונה, כמו מדוע נראה שיש סרוב להשתתפות ההורים בטכס? מחכה לשמוע ממך, בברכה, דבי.

15/06/2015 15:38
לימודים     ו    נורית נורית    

היי לכם, רציתי לשאול שאלה. אני נמצאת עכשיו בהתלבטות לגבי מה ללמוד לתואר הראשון ושוקלת ללמוד פסיכולוגיה. נאמר לי שבכדי לעבוד כפסיכולוגית, אני חייבת לעשות גם תואר שני. רציתי לדעת, אם יש משהו שאפשר לעשות או לעסוק בתחום, כשיש רק תואר ראשון. תודה על התשובה,


20/06/2015 22:35
לימודים     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

נורית שלום וברכה,

תחילה רציתי להתנצל על האיחור בתשובה.

עשיתי קצת בדיקה ומתברר, מה שמלכתחילה חשבתי, שלהיות פסיכותרפיסט, שיכול לעבוד באופן פרטי, לא מספיק רק תואר ראשון. וזאת בין אם מדובר בפסיכולוג, עובד סוציאלי, מטפל באמנויות וכו'. עובד סוציאלי שיש לו תואר ראשון יכול לקבל מטופלים אך ורק דרך שירות ציבורי, לצורך יעוץ, ליווי או תמיכה רגשית.

מה שכן, אם מעניין אותך ללמוד רפואה משלימה, פה אינך צריכה תואר שני כדי שתוכלי להיות מטפלת עצמאית.

תוכלי לקבל יותר פרטים בקישור הבא:
לימודי רפואה משלימה, אלטרנטיבית, דרך חיים או לימודים
 
www.universities-colleges.org.il/לימודי_רפואה_משלימה/
 
מקווה שעזרתי,

בברכה,

דבי.

24/06/2015 13:03
כן תודה רבה.     ו    נורית נורית    
22/06/2015 01:30

שלום רב, מערכת יחסי עם אימי ידעה עליות ומורדות ב20 שנה האחרונות
ילדותי זכורה כמאושרת אך תקופת הבגרות שלי(נקרא לה כך) רצופה בתחושות שאינן נעימות בהקשר של אמא שלי. התנצחויות התכתשויות לגבי הלך הרוח שלי דעותי מעשיי החלטותיי וכו'... בקיצור אימי נטעה בי את התחושה כי חסרונותיי הן הדבר הראשון שאני חושבת עליו בעת קונפליקט כל שהוא. היום אני אמא לבת 2.5 עברתי גירושים קשים "על סף לידה". עליי לציין כי למרות כל המריבות אמי הייתה מאוד קרובה אליי ותמיד תמכה בי. עברתי לגור בקירבתה ועזרה לי רבות עם ביתי. מרגע לידת ביתי המריבות שבו לחיי וכל החלטה שלי נתקלה בתגובת נגד. אימי אינה מוכנה לקבל את העובדה שאני נפרדת ממנה ועליי לקבל החלטות לגביי הבת שלי. כל הערה שלי נתפסת כהשתלטות מצידי עליה(על אמא שלי). כל דרך שאני מנסה להנחיל מבחינת חינוך פשוט אינה מכבדת על ידה בטענה שסבתא מפנקת. מריבות על יד הבת שלי ובגלל התסכול הגובר שלי אני משיבה באותה המידה כי אני מרגישה זעקה עצומה שיוצאת מתוכי. לאחרונה מקוננת בי התחושה כי אימי אינה מתייחסת לבת שלי באופן נאות  גיליתי כי היא מקללת אותה ומטיחה בה האשמות. ביתי מאוד אוהבת את סבתא שלה ואף פעם לא ראיתי סימן מצד אימי להתנהגות הזאת מלבד כך שהיא מרימה את קולה עליה ולעיתים צועקת(למרות שביקשתי שלא תעשה זאת). אני נחרדת מעצם הגילוי וההתמודדות קשה מנשוא. זה משבר אמון שני שאני חווה תוך שלוש שנים אני מרגישה כי תפקודי בעבודה לוקה בחסר ומשרתי בסכנה  את הלימודים זנחתי ואיני מסוגלת לחשוב על שום דבר חוץ מעל מקרה נוראי זה של ביתי הפעוטה החסרת ישע ואימי מקללת ומגדפת אותה ומעליבה אותה. הודעתי לאימי כי לא תהיה איתה לבד לעולם. כרגע ניתקתי כל מגע כדי להתאושש אך אני מרגישה הלומה. את משפחתי לא אשתף מפאת כבודה של אימי. אני מרגישה כי כל מה שעבדתי עליו בשנים האחרונות קורס...

23/06/2015 00:52

סיגל שלום וברכה,

תחילה אני רוצה להביע את הערכתי על גילוי הלב שלך באשר למצוקה שלך. את נותנת הרבה פרטים וזה מאד עוזר להבין מה עובר עליך.

ממה שאת כותבת אין לי ספק, כי הקשר שלך עם אימך היה ועדיין מאד משמעותי לך. ולכן אני יכולה להבין, איך מעבר לזעזוע שלך מעצם המקרה של אימך עם בתך הקטנה, מקרה אכן מזעזע, את מזועזעת מכך שזו אימך, שכך התייחסה אליה. וכל כך מובנות הן הפגיעה באמון שלך בה והן המצוקה הגדולה שלך סביב פגיעה זו עד כדי כך, שהתמונה של המקרה רודפת אותך ללא הרף ולא מאפשרת לך לתפקד, לא בעבודה ולא בלימודים.

טוב עשית בעיני, שכרגע ניתקת עם אימך מגע, על אף שנשארת, כדברייך: "הלומה". את מרגישה שאת חייבת לטפל בעצמך וזה כל כך נכון והכרחי בעיני לנפשך. אתייחס לכך יותר בהמשך.

ממה שאת מספרת על הקשר עם אימך לאורך שנות בגרותך נשמע לי, שכשהתחלת להתבגר ולרצות להיות אדם נפרד, בזכות עצמך, שזה אומר להיפרד מהתלות בהורה ולהחליט את החלטותייך שלך, כשאת רוצה לסמוך על עצמך – לאימך לא הייתה היכולת לקבל זאת. ובמקום לתת לך את הביטחון שאכן היא סומכת על החלטותייך, כלומר – עלייך – היא אף ניסתה לשמר את התלות שלך בה, כשהיא מתבצרת בעמדה שרק היא יודעת איך את אמורה לחשוב, להרגיש, להתנהג. וכשאת, בצדק, לא היית מוכנה לקבל זאת, אני יכולה לתאר לעצמי שהיא נתמלאה זעם, שאינך מקבלת את דעתה, זעם שבא לידי ביטוי בביקורות נוקבות ופוגעות כלפייך, שהמשיכו גם באשר להחלטותייך כיום, כמו ביחס לחינוך בתך. ונראה, שכשאת בכל זאת עומדת על שלך, הזעם שלה רק מתגבר. ואולי הוא יצא על בתך – ואם כן, זה עצוב ביותר. אך סיגל: כל התנהגותה לאורך השנים ועד היום מורה על כך, שהיא בבעיה של עצמה.

על אף התנהגותה כלפייך כל השנים ועל אף המקרה המצער, אין זה אומר שאינה אוהבת אותך ואת בתך - הרי לא סתם בתך אוהבת אותה. רגשותיו של ילד הן אמיתיים ביותר ואם הוא אוהב מישהו, הרי זה כיון שהוא חש אהבה מצידו. את גם מספרת שהיא עזרה לך רבות עם הבת בעת גירושייך הכואבים. ההתנהגות של אימך כלפייך לא קשורה לא אלייך ולא לאהבה שלה כלפייך וכלפי בתך. היא קשורה אליה עצמה, לצורך שלה שתקבלי אך ורק את דעתה באשר לניהול חייך, צורך שאין לו קשר אלייך בשום צורה - הוא וסיבותיו הם של אימך בלבד.

מגיעה לך הערכה גדולה מאד, שלמרות התייחסותה זו של אימך פיתחת לך את האני שלך, שיודע מה נכון לך, כמו ביחס לחינוך שלך את בתך. אך עם זאת את מתארת, שהופנם בך, כתוצאה מהתייחסותה של אימך כלפייך, חוסר בטחון כשאת מנסה לעמוד על שלך, כמו בעת קונפליקט.

כל כך חשוב בעיני, שתוכלי לחזק עוד יותר את האני שלך, קודם כל עבור עצמך ושנית, כדי לא לאפשר לאימך, בשום דרך, להתערב בחייך. עשית צעד בכיוון זה כשהחלטת, בעקבות המקרה המצער של אימך עם בתך, לנתק מגע ממנה.

אך את עצמך נשארת במצוקה מאד גדולה כתוצאה ממה שקרה. אני גם מאמינה שאינך מעוניינת להישאר במצב של ניתוק מאימך, גם בשל הקשר של בתך אליה, אם כי אני מתארת לעצמי שאינך יכולה לראות כרגע איך תוכלי לחדש את הקשר איתה.

תהיתי, סיגל, אם עד היום היה לך חשוב לקבל את אישורה של אימך על החלטותייך, כמו על חינוך בתך. אולי גם חשת חוב כלפיה בעקבות העזרה הרבה שקבלת ממנה בטיפול בבתך בעת הגירושים הקשים שעברת. כי אם אכן חשת כך, אמך, שברור שנטייתה הטבעית היא להתערב בחייך, הרשתה לעצמה לעשות זאת. אך כפי שציינתי לעיל, אין זה מסביר את הביקורות הפוגעות שלה בך כשהתחלת להתבגר וכיום על הדרך בה את מחנכת את בתך. ובוודאי שאין זה מסביר את המקרה המצער שקרה עם בתך – אלה הן התנהגויות שנובעות ממנה בלבד.

מכל מקום, חשבתי על האפשרות, שהמקרה המצער שקרה עם בתך יוכל להוות עבורך תמרור לברור שלך את תפיסתך את אימך.

כן חשבתי, שלאור דבריך על תחושת החסרונות שבך שעולה בזמן קונפליקט, ואם גם צדקתי באשר לצורך שהיה לך לקבל אישור מאימך על דרכך בחיים (אך גם אם לא), הרי כל כך חשוב, כפי שציינתי לעיל, שתחזקי עוד יותר את האני שלך, מה שכאמור, יעזור לך גם בהעמדת גבולות ברורים ביותר לאימך. אמנם חשוב שתיקחי בחשבון שהיא תנסה להלחם בך. אך כל עוד את בטוחה וסומכת על עצמך, את לא תלחמי בה אלא תבהירי לה, שאם ברצונה להיות בקשר איתך ועם בתך, ישנן גבולות שהיא צריכה לעמוד בהן, כשהגבול הבסיסי הוא לא להתערב בחייך. איני יודעת אם היא תצליח לעמוד בכך, אך אולי המחשבה שהיא עלולה להפסיד אותך ואת נכדתה תוכל להניע אותה לקבל את דרישותייך.

סיגל – יתכן וכל מה שהצעתי אינו קל לעשות לבד. אם כן, מה דעתך להיעזר באיש מקצוע, שיוכל, קודם כל, לעזור לך במצוקתך העכשווית, כדי שהיא תפסיק להשתלט עלייך ולפגוע בתפקודך בעבודה ובלימודים? וכשתהיה לך הקלה ממצוקתך, תוכלי להיעזר בו גם כדי לחזק את עצמך ולנסות ולמצוא דרך לבנות מערכת יחסים עם אימך עם גבולות ברורים.

אשמח לשמוע את תגובתך.

דבי.

01/06/2015 23:37
מפחדת ממה שיחשבו     ו    מורן מורן    

שלום.


יש לי בעיה,
אני הולכת לפסיכולוגית כבר כמה שנים, בינתיים עברתי כמה מקומות עבודה בזמן זה, אני מפחדת שיגלו שיש לי פסיכולוגית אז אני מסתירה את זה.
זה בעיה ידועה שהפירוש הוא שלילי בעיני אחרים כשמישהו הולך לטיפול. 

אני לא רוצה שזה יפגע בי.
זה לא כמו ללכת לרופא אחר,
איך אני מסבירה את זה במידה וזה מתגלה?
עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או הממונים עליי.

כך אני חושבת לפחות.
אוף מה אני עושה?


 

03/06/2015 06:38

למורן שלום וברכה,

תחילה רציתי לשאול - מאחר ואת בקשר עם פסיכולוגית וכבר כמה שנים, מדוע שלא תפני אליה עם מצוקה זו שלך? הרי היא מכירה אותך היטב ונראה לי, שהיא הכתובת הטובה ביותר לעזור לך בכל מצוקה שתחושי.

אך מאחר ופנית אלינו, אשמח לנסות לעזור. מעניין מה את והפסיכולוגית שלך תחשבו על דברי.

תחילה רציתי לשאול - את כותבת ש"עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או ממונים עלי", אך את גם מוסיפה, כי "כך אני חושבת לפחות". ולפני כן כתבת שאת פוחדת 'שיגלו שיש לך פסיכולוגית וכו': האם מדברייך אלה אני מבינה נכון, שאינך באמת בטוחה שהממונים עליך ו/או אחרים בעבודה יודעים כי 'יש לך בעיות שדורשות טיפול', ואם כן, אולי זה יותר חשש שלך?

שכן אם זהו המצב, אולי זה מצביע על כך, שהסתכלותך שלך עצמך על פנייתך לטיפול הינה שלילית?

ואם אכן כך, אני מתארת לעצמי, שבנוסף לדברים שמפריעים לך שבעטיים פנית לטיפול, בו את ממשיכה, את גם מרגישה מצוקה לנוכח עצם פנייתך והיותך בטיפול.

בעיני, מי שמחליט להעזר, כמוך, הוא קודם כל אדם שמחובר לעצמו וגם מוכן להודות כי משהו מפריע לו - דבר שלכשעצמו מעיד על כוחותייך. והחלטתך לפנות לעזרה ולהמשיך בעבודה הטיפולית, שלא פעם דורשת התמודדות משל עצמה, מלמדת אותי גם על כך, שאת מעוניינת לקחת אחריות על חייך ולהתמודד עם עצמך. בעיני כל הנ"ל ראוי להערכה גדולה וגם מהווה סימן מובהק לבריאות נפשית.

ואם אינך חשה את הנ"ל, חבל בעיני, שכן במקום להרגיש לא טוב על פנייתך לטיפול והיותך בו, את אמורה לחוש הערכה גבוהה ביחס לעצמך, דבר שיגרום לך קודם כל להרגיש יותר טוב עם עצמך ושנית - לא לחיות בפחד 'שמא הדבר יתגלה' ושאת צריכה, כדברייך, לעשות מאמצים כדי להסתיר זאת. הרי כשאנו בטוחים בדבר מה ביחס לעצמנו, קודם כל איננו דואגים ממה שהזולת יחשוב על כך. שנית, טיבו של האדם שהוא משליך את מה שהוא חושב על האחרים - נדמה לו שהם חושבים כמוהו. לכן, אם אכן כיום ההסתכלות שלך עצמך על פנייתך לטיפול אינה ממקום של הערכה עצמית, יתכן מאד שאת משליכה את התייחסותך זו שלך על האחרים ולא מעלה על דעתך, שהתייחסותם יכולה להיות אחרת לחלוטין - התייחסות של הערכה אלייך.

ואם יש כאלה, שהסתכלותם על פניה לטיפול הינה אחרת, במידה ותרגישי הערכה ביחס לעצמך על פנייתך לטיפול והיותך בו, הרי שלא תפגעי מהסתכלותם השלילית של אותם אנשים. את גם תביני, שהסתכלותם זו מעידה אך ורק על עצמם - על תפיסה שדוגלת בהמנעות של אדם מלהתמודד עם עצמו ועם חייו - יהא זה דרך טיפול פסיכולוגי או כל דרך אחרת.

כמובן שזכותך לא להתחלק באינפורמציה זו שאת בטיפול, אינפורמציה שהיא אישית, כמו כל אינפורמציה אישית אחרת שלך, אלא עם מי שתרצי.

אגב, היום ההסתכלות על פניה של אדם לטיפול מאד השתנתה. במקום להסיק מכך ש'לאדם יש בעיות', ההסתכלות היא יותר ממקום המעריך את נכונותו של אדם לקחת אחריות על חייו ולטפל במה שהוא חש שמציק לו. על כן, יש הרבה יותר אנשים היום שפונים לטיפול הודות להסתכלות חיובית זו.

ולבסוף רציתי לומר לך את הדבר הבא:

אם צדקתי בכך שאולי הסתכלותך על פנייתך והיותך בטיפול עדיין לא מעוררים אך ורק הערכה ביחס לעצמך, הרי שכשכן תחושי בכך, תחושי גם בטחון בעצמך ובנוסף לתחושה הטובה שכל זה יעניק לך, בטחונך יקרין גם על סביבתך. וספציפית לעניין היותך בטיפול, יתכן אף שבמידה ותתקלי באנשים שהסתכלותם על טיפול הינה שלילית, הרי שבזכות בטחונך בערך שבפנייה לטיפול, דרך הסתכלותם של אותם אנשים אף עשויה להשתנות.

אשמח לשמוע את תגובתך.


דבי,
מנהלת בפורום

04/06/2015 12:05


שההסתכלות שלי על פנייה  לטיפול היא שלילית בעצם.
כי אם נגיד אני חושבת על אחרים שהולכים לטיפול, לא הייתי חושבת משהו שלילי על הפנייה שלהם.

(הייתי חושבת שזה שהם הולכים לטיפול לא הופך אותם ליותר בעייתים ממני, כי אני באמת במצוקה אמיתית, אבל זו כבר בעיה אחרת שלי.. חייבת להיות הכי טובה ב..)

וכן, טיפול זה קשה, אבל לקרוא לזה סימן מובהק של בריאות נפשית זו כבר הגזמה לדעתי. בריאה - אני לא.

אני חושבת שזה קשה לי בעיקר כי לפעמים אני מרגישה שזה הדבר היחידי שמחזיק אותי, ומתחבר לי מאוד עם חולשה, ולכן להרגיש בטוחה עם זה - זה דבר הפוך לגמרי. זה מתנגש לי בראש.

אני לא יודעת מאיזה מקום להתחיל לחשוב בכלל שזה דבר חיובי שאני הולכת למקום כזה ומרגישה את הקושי וההתמודדות עם כל מה שעולה.. אבל זה עוזר לי.

זה  מצחיק, אני חושבת שהשאלה שלי התחילה במקום אחד, ואיכשהו סיימנו במקום אחר לחלוטין.

לגבי השאלה שלך - לפעמים אני חושבת שאני כבר יודעת מה הפסיכולוגית שלי תענה לי על דברים מסויימים ובגלל זה אני מעדיפה לפנות למישהו שאני לא אדע לנחש מה התשובה שלו.

תודה לך על התשובה, הארת את עיניי, יכול להיות שזה יעזור לי בעתיד..אני מקווה.
תודה.

05/06/2015 08:39

מורן שלום וברכה,

תודה על תגובתך.

אני כותבת לך כי דברייך נגעו ללבי, בעיקר כשכתבת: "...בריאה - אני לא". בהמשך דברייך כתבת: "אני חושבת שזה קשה לי בעיקר כי לפעמים אני מרגישה שזה הדבר היחידי שמחזיק אותי, ומתחבר לי מאד עם חולשה, ולכן להרגיש בטוחה עם זה – זה דבר הפוך לגמרי. זה מתנגש לי בראש". גם כתבת אח"כ כי "אני לא יודעת מאיזה מקום להתחיל לחשוב בכלל שזה דבר חיובי שאני הולכת למקום כזה ומרגישה את הקושי וההתמודדות עם כל מה שעולה.."

אך בעיני, מה שחשוב, זה שאת מציינת לאחר כל דברייך הנ"ל: "אבל זה עוזר לי".


נגע ללבי, שהרגשתי ממך, שאת מאד משחירה את עצמך ולא נותנת לעצמך שום קרדיט על כך שפנית לטיפול ושאת מוכנה להמשיך בו, למרות דברייך ש"טיפול זה קשה".

האם אכן יש לך נטייה להשחיר את עצמך? (גם כתבת משהו על כך ש"את חייבת להיות הכי טובה ב" ולא המשכת).

האם אני מבינה נכון שבדברייך על כך שטיפול הוא קשה את מתכוונת לכך שמדובר בלהתוודע למקומות כואבים שבתוכך? אולי בנוסף את מתכוונת, שכשאת נוגעת במקומות אלה, את מרגישה את עצמך חלשה וזה לכשעצמו גורם לך להתייחס אל עצמך באופן ביקורתי ולא לקבל את עצמך? כך, לפחות, משתמע לי ממה שאת כותבת.

בעיני, מורן, עצם מוכנותך לנגוע במקומות כואבים שבתוכך על מנת לקבל עזרה, גם אם את מרגישה שאין לך ברירה אחרת, ראויה להערכה. הרי את כותבת שזה עוזר לך, וכמו שכתבתי לך במכתבי הקודם, בעיני בן אדם שרוצה לעזור לעצמו, בכל דרך שהיא, ראוי להערכה. בעיני זו התמודדות, גם אם היא כרוכה בקבלת עזרה.

וכשכתבתי במכתבי הקודם, כי העובדה ש"את מעוניינת לקחת אחריות על חייך ולהתמודד... מהווה סימן מובהק לבריאות נפשית", התכוונתי במושג בריאות נפשית למוכנות של אדם לקחת את גורלו בידו ולעשות אתו את מה שהוא מקווה יעזור לו.


אני מבינה, שכנראה המושג שלך על 'בריאות נפשית' והאופן שבו אני מבינה מושג זה הם שונים. אך חשבתי על כך, שאולי הפער בהבנת מושג זה נובעים מכך שאת נוטה כל כך להשחיר את עצמך, עד שאת לא נותנת לעצמך שום מקום לראות בעצמך דברים חיוביים, שבעיני קיימים ואף ראויים להערכה.

אני בהחלט יכולה להבין שעצם העובדה, שעדיין אינך מרגישה שאת יכולה בכוחות עצמך להתמודד עם מצוקתך ושאת זקוקה לעזרה לשם כך יכולה לגרום לך לתחושת תסכול, ייאוש ואף לתחושה שזו "חולשה" כדברייך.

אך מורן, אני שוב רוצה לציין, את רוצה לעזור לעצמך וכרגע מה שעוזר לך, כדברייך, הוא להיות בטיפול. ושוב, עצם רצונך לקחת את חייך בידייך ולהיעזר ראוי בעיני להערכה.

ולאחת השואלות, ששמה רוני, שהתלוננה על תחושת התלות שלה בפסיכולוגית שלה, אצלה היא גם נמצאת מספר שנים, כתבתי את הדבר הבא:

"תחושת התלות כלפי הפסיכולוגית שלך, שאת חשה כי היא הולכת ומתגברת, היא חלק טבעי מתהליך טיפולי. זהו שלב בטיפול שבו  המטופל חש כי הוא זקוק מאד למטפלו, בהיותו מוצף קשיים שלבד הוא מתקשה להכיל ולפתור. משך תקופה זו הוא אינדיווידואלי לכל אחד וחשוב שתתני לעצמך להיות במקום זה, כל זמן שאת זקוקה לכך. "

הוספתי בהמשך, ש"מטרת כל טיפול היא להביא את האדם לכך שיעמוד על שתי רגליו שלו, אך שזה יכול לקחת זמן."

ולכן, מורן, גם אם עכשיו את חשה, כמו רוני, שאת מאד תלויה בעזרה שאת מקבלת מהפסיכולוגית שלך כדי לחוש הקלה ממצוקותייך, אין זה אומר כלל וכלל שלא יקרו לך הדברים הבאים:
-           שבזכות העבודה שאת עושה בטיפול המצוקה עצמה תרד;
-       שבמשך הזמן תפנימי את העזרה מהפסיכולוגית שלך, עד שתחושי שהיא כבר חלק ממך ותוכלי להתמודד בעצמך עם מצבים שונים בהם תפגשי. 

אך, כפי שעוד כתבתי לרוני, כל כך חשוב שתתני לעצמך את הזמן שאת זקוקה לו, כמה שהוא ייקח, כדי שתוכלי להגיע באופן טבעי למקום זה, שבו את עצמך תחושי שאת יכולה לעמוד על שתי רגלייך  ורוצה לצאת לדרך לבד. בסופו של דבר הזמן הזה אמור להגיע!

מקווה שעזרתי - אם תרצי להגיב - בשמחה.

דבי.

15/06/2015 15:39

אני אקח לתשומת ליבי ואשקול.

תודה רבה לך.

10/06/2015 19:24




לכולם יש בעיות הרי.
אבל מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?


תודה
גלי.

10/06/2015 22:56

גלי שלום,

משאלתך נשמע לי, שהמחשבה ללכת לפסיכולוג/ית כבר התעוררה אצלך.

האומנם?

אם כן, יש לך בודאי סיבה לכך.

מניסיוני, ההחלטה לפנות לטיפול אצל כל אדם נובעת מסיבה ייחודית משלו, כך שלשאלתך, גלי, אין באמת תשובה אחת. מה שחשוב בעיני, הוא שהאדם חש מתוך עצמו כי הוא רוצה להעזר, ולא משנה על מה ולמה.

שוב מניסיוני אני יכולה לומר, כי באופן כללי אנשים פונים לטיפול כשהם חשים במצוקה ממנה אינם מצליחים להשתחרר אם בעצמם ואם על ידי חבר. המצוקה יכולה להתבטא בתחושות שונות כמו מתח, דכדוך, תסכול ועוד. גם הנושאים אליהם מתייחסת תחושת המצוקה יכולים להיות שונים מאדם לאדם (יעד שלא מצליחים לממש כמו בלימודים, קריירה, זוגיות; יחסים עם אחרים, בין אם זה במשפחה ובין אם זה מחוצה לה וכו'). לא פעם קיימת תחושת מצוקה מבלי שניתן להסבירה, שכן לא תמיד אנו מודעים לסיבות שבעטיין לא טוב לנו.

וגם אם מישהו כבר החליט כי ברצונו לפנות טיפול, בהחלט יתכן שייקח לו זמן עד שאכן יממש זאת. גם פה הסיבות יכולות להיות שונות מאדם לאדם: יש והוא דואג האם באמת יוכל להיעזר; יש ועצם הפנייה לאדם זר יכולה להרתיע, גם אם הוא מקצועי וגם אם מתקבלת לגביו המלצה. זאת מאחר ומצוקות הן עניינים פרטיים ואינטימיים וכל עוד לא מכירים אישית את המטפל יכולים לחוש ספק באם תהיה איתו הרגשה נוחה, באם אכן ניתן יהיה להעזר על ידו (מסיבה זו, אני תמיד ממליצה למטופלים שמגיעים אלי ומעוניינים להמשיך בטיפול לאחר פגישת ההיכרות, להיפגש ארבע או חמש פעמים, כדי שיוכלו לבדוק לעצמם אם הם מרגישים עימי בנוח ואם נראה להם כי יוכלו להעזר על ידי); יש כאלה שהינם מאד ביקורתיים כלפי עצמם ודואגים שגם המטפל יתייחס אליהם בביקורתיות ועוד ועוד.

במקרים הנ"ל, דרוש אומץ לב כדי להחליט על מתן הזדמנות להתנסות בטיפול.

לפעמים מה שמאיץ את ההגעה לטיפול הינה תחושת מצוקה שכה מפריעה עד שחשים שחייבים לנסות ולפתור אותה.


יתכן גם, שאם עלתה כבר המחשבה על פנייה לטיפול, עדיין, מסיבות שונות, תתעורר התלבטות אם הפנייה לטיפול היא אכן החלטה נכונה. ההמלצה שלי במקרה כזה היא לפנות לפסיכולוג/ית ולשוחח איתו על ההתלבטות. זאת כדי להבין יותר לעומק ממה היא נובעת, מה שיוכל לעזור להגיע להחלטה האם להמשיך בטיפול או לא. יש ודרושות מספר פגישות כדי להגיע להחלטה כזו ולכן חשוב בעיני לתת את הזמן הדרוש לשם כך.

אשמח לשמוע את תגובתך.

דבי.

11/06/2015 15:24
כן אני חשבתי על זה     ו    גלי גלי    



אבל זה מה שאני תמיד עושה, חושבת ואז לא עושה כלום.
אני באמת ביקורתית, קשה לי לדמיין מישהו אחד שיראה אותי בעיניים לא ביקורתיות, בגלל זה אני שומרת את רוב הדברים שלי לעצמי.

אני מפחדת שאלך לפסיכולוגית אחת והחוויה לא תהיה טובה ואז לא אנסה שוב.
שמעתי שזה מה שקרה לאנשים אחרים שאני מכירה.

אני לא יודעת איך לאגור אומץ. זה קשה.



11/06/2015 17:25

גלי שלום,

תחילה אני שמחה שהגבת על דברי. בכך את מאפשרת לי לנסות ולעזור לך.

באשר לדברייך על כי את ביקורתית וגם מתקשה לדמיין מישהו שיראה אותך בעיניים לא ביקורתיות. בשפה הפסיכולוגית קוראים לזה "השלכה", כלומר: נדמה לאדם שמה שהוא חושב על עצמו, גם האחרים חושבים עליו. ואז הוא לא יכול להעלות על דעתו שהאחרים כלל אינם חושבים עליו כפי שהוא חושב על עצמו.

ובאשר אלייך: את בודאי לא מעלה על דעתך שהאחרים כלל לא מבקרים אותך ואולי אף מעריכים אותך.


אני מתארת לעצמי שלחיות גם עם תחושת ביקורת עצמית וגם עם תחושה שהאחרים מבקרים אותך גורם לך סבל לא קטן. וכל כך חבל, שכן אפשר לעזור לך להשתחרר מתחושות אלה.

כל כך חשוב שתחווי חוויה של קבלת האחר אותך, שתעזור לך גם לקבל את עצמך בסלחנות ובאהבה.

תוכלי לחוות חוויה כזו עם מטפל.


כשכתבתי על החשש שיכול להיות מכך שמטפל יהיה ביקורתי, התכוונתי אך ורק לחשש, כמו שלך יש, שנובע אך ורק מתחושת הביקורתיות שיש לך על עצמך ושכאמור, את משליכה אותו על האחר.

מטפל, מעצם היותו מטפל, המעוניין לעזור למי שמגיע אליו, מקבל אותו כפי שהוא. כל רצונו הוא להבין את המטופל, לעזור לו להבין את עצמו ובעבודה משותפת לעזור לו להשתחרר ממצוקתיו. ואם המטופל חושש מביקורת שאולי יש למטפל עליו, הרי המטפל יבין שעליו לעזור למטופל להשתחרר מתחושה זו ויציב זאת לעצמו כמטרה בטיפול.

כך שגלי, באמת שאין לך מה לחשוש מכך שמטפל יהיה ביקורתי. אם תחושי כך, תעלי זאת בפניו, כדי שהוא ידע מה את מרגישה וינסה לעזור לך לראות שזהו אך ורק חשש ופרשנות שלך את יחסו אלייך. וכך אט אט, תשתחררי מדאגה זו לגבי יחסו אלייך ויבנה מצידך אמון כלפיו, שיאפשר לך לשתף אותו בכל מה שמציק לך.

ולגבי הפחד שלך שהחוויה אצל פסיכולוג לא תהיה טובה ואז לא תנסי שוב: אני מציעה, שלפני שאת מגיעה לפסיכולוג, תנסי לברר עליו, תשמעי חוות דעת עליו מאנשים שהיו אצלו. וגם אז זכרי, שמה שחשוב הוא איך את מרגישה איתו. תני לעצמך פגישה אחת, שתיים כדי לראות איך את מרגישה. רק במידה ותרגישי איתו בנוח תני לעצמך את ההזדמנות להמשיך. במידה ולא, סמכי על תחושותייך ואל תהססי לא להמשיך. מפגישה אחת או שתיים בהם אינך מרגישה בנוח עם מטפל לא נראה לי שתהיה לך חוויה לא טובה שתגרום לך לא לרצות להמשיך עם מטפל אחר. יש מספיק פסיכולוגים שאני בטוחה שתוכלי להרגיש איתם בנוח. 

נראה לי כל כך חשוב, שתוכלי להשתחרר מתחושת הביקורת העצמית, התחושה שמבקרים אותך והחשש מלשתף: כשתוכלי, בעזרת המטפל, לחוש במפגש איתו שהוא מקבל אותך, תוכלי לחוות את החוויה הטובה והמיטיבה של תחושת האמון בו. תוכלי אז, בעזרתו, גם להגיע לתחושת קבלה שלך את עצמך. וכשתבטחי בקבלתו של המטפל אותך תוכלי לשתפו בדברים שמציקים לך, בכך תאפשרי לו לעזור לך בהם וגם תחווי חוויה מאד טובה של היות הזולת עימך ובשבילך.

חווית השיתוף את הזולת מתוך תחושת אמון שנבנית כלפיו הינה חוויה מאד מיטיבה ומקלה על נפשנו. היא נותנת לנו להרגיש שאיננו לבד עם מצוקותינו ושיש לנו מי שנמצא איתנו, שאכפת לו מהעובר עלינו ושרוצה לתמוך ולעזור. וכל כך חשוב שתוכלי לאפשר לעצמך תחושות אלה, תחילה עם המטפל ובזכות זאת גם עם אנשים אחרים בעולמך. חייך יהיו הרבה יותר מאושרים.

בנוסף, כשתרגישי נוח לשתף אחרים בחוויותיך ללא חשש מביקורת מצידם, את גם תאפשרי להם בכך להכיר אותך ולתת לך פידבקים חיוביים - מה שרק יזין ויעצים את תחושת הקבלה וההערכה שלך כלפי עצמך.

אם תרצי להגיב, אשמח.

דבי.

04/06/2015 18:14



לפעמים אני חושבת שאולי התנדבות ועזרה לאחרים יכולה לעזור לי,
מצד שני אני רגישה מאוד, ויש סיטואציות שאני בשום אופן לא מסוגלת להתמודד איתן.
זה מאוד קשה למצוא פעילות התנדבותית שאין בה רגעים קשים.
לפעמים אני בכלל חושבת שאנשים שעוזרים או מתנדבים לעזרה בזולת עושים את זה כדי להסיח את דעתם מהצרות שלהם. בעיקר פסיכולוגים..

כדאי לי להתנדב? 
אולי זה יזיק יותר מאשר יעזור.

אשמח לחוות דעתכם בנושא.

04/06/2015 23:15

שלום הילית.
את מצויה בהתלבטות לא פשוטה.  מצד אחד את חושבת שהתנדבות עשוייה לעזור לך ומצד שני חוששת עקב המודעות שלך לפגיעותך והידיעה שכל התנדבות  עשוייה לזמן לך רגעים קשים. אני מאמין שאת צודקת במובן משמעותי בשתי הנקודות שציינת. ראשית, במחשבה שהתנדבות יכולה לעזור לך. זו עובדה ידועה ואף מוכחת מחקרית שפעילות התנדבותית  מגבירה את רמת האושר אצל המתנדבים. אין סיבה להניח שזה יהיה שונה לגביך.בייחס לחשש שלך אני מניח שאת מכירה את עצמך היטב ויודעת עד כמה את יכולה להיפגע ועד כמה הפגיעה הזו עלולה להזיק לך. עם זאת, האם יש אפשרות שאת תופשת את העניין בצורה קוטבית מדי של שחור או לבן? למשל האם יכול להיות שהשאלה אינה מזיק או מועיל אלא עד כמה ובאיזה אופן ,התועלת עולה על הנזק. יכול להיות מצב שבו תמצאי התנדבות שבה באופן ייחסי הסיכוי להיפגע לא יהיה גבוה או לחילופין פגיעה ,אם תהיה ,לא תהיה חמורה כל כך עקב אופי ההתנדבות . אולי  באופן יותר מדוייק,התנדבות  שהמשמעות שלה עבורך והייחס שלך אליה יהיו כאלה שפגיעה בתוכה לא תהיה קשה מדי עבורך. אולי יכול גם להיות מצב הפוך,שבו תמצאי התנדבות שבה המשמעות העצומה והסיפוק האדיר שתפיקי ממנה יגברו ,אפילו על תסכול או פגיעה משמעותיים?
מה שאני מנסה לטעון הוא שהמשוואה אינה אפס או אחד,הכל או כלום,נזק או תועלת אלא משוואה מורכבת יותר שבה מתקיימים בייחד הסיכוי להיפגע יחד עם הסיכוי להיתרם ומה שחשוב הוא המינון של כל אחד מהם והאיזון המתקיים בין המרכיבים המנוגדים.
אני משער שדילמה דומה עשוייה ללוות אותך,כמו את כולנו,במקומות אחרים בחיים.האם ללכת למסיבה או לאירוע שהוזמנת אליו,האם ההנאה תגבר על האפשרות ההפוכה? האם לעבוד במקום שיש בו הבטחה להצלחה והנאה אבל גם סיכון וקושי ועוד ועוד.. למעשה,אם מותר לי לרגע  קצת להתפלסף, אי אפשר להעביר את החיים ללא התמודדות עם קשיים כאלה ואחרים.  לעיתים דווקא הקשיים מזמנים גם סיפוק ,למידה והתפתחות. לפעמים אנחנו מוותרים מתוך ידיעה חשובה של גבולות היכולת שלנו ושל נקודות החולשה שאין אנחנו מוכנים להעמיד אותן במבחן. 
נראה לי שיהיה חבל אם תוותרי לעצמך בלי לנסות קודם. אני מאמין שתוכלי להיות שלמה יותר עם עצמך אחרי שאפשרת לעצמך להתנסות. אם תמצאי שההנאה והסיפוק גוברים על הקושי או הפגיעה, מה טוב. אם,לחילופין ,תמצאי  שההתמודדות קשה מדי עבורך תוכלי לוותר או לחילופין לחפש מקום אחר. במקרה זה לפחות תוכלי לדעת שאפשרת לעצמך לבדוק את זה מקרוב ותוכלי להיות יותר שלמה עם עצמך. בכל מקרה מדובר בהתנדבות לא במקום פרנסה שאת תלוייה בו לקיומך,כך שאפשר לשער שגם  עזיבה לא תהיה קשה מדי,לפחות במישור המעשי והחומרי.
אני מקווה שהצלחתי לעודד אותך לאפשר לעצמך לנסות.
את  מוזמנת להגיב להערות שלי לפנייה שלך.
אלון.

08/06/2015 23:19

היא אכן גרמה לי לחשוב.

אני חושבת ששכנעת אותי לא לעשות את זה.

לא בהקשר של שחור או לבן, כי זו אני ותמיד אהיה...
אחת שלוקחת לקצה, כל דבר. 
זה גם הייחוד שבי.

אלא יותר בהקשר של תהפוכות גדולות, כמו סיפוק גדול וקשיים גדולים או איזון ביניהם.
בכל מקרה, מה שלא יהיה, צד אחד מהם ישלוט
וכרגע אין לי מספיק כוחות נפשיים להתמסר למשהו מהם שישלוט בכל מקרה.
צריך להיות במוד מסוים, מוד של קבלה או מוד של התמסרות..
כרגע אין לי מקום בהם בחיי.

תודה על הפרספקטיבה. באמת תודה.

הילית




27/05/2015 18:10
חוזרת     ו    אורלי אורלי    

היי,

לאחרונה אני מודאגת מעצמי קצת.
יש לי פחדים לא מוסברים שגורמים לי לעשות דברים לא הגיוניים...

יש לי דוגמה כמעט קבועה בחודשים האחרונים - כשאני נוסעת באוטו שלי,
אני חייבת לפתוח את הדלת ולסגור אותה טוב (גם אם זה באמצע רמזור, וגם אם זה אומר שאני צריכה לעצור בצד כדי לעשות את זה)
זה קורה כל נסיעה. אני חושבת שלא סגרתי אותה טוב כשנכנסתי למכונית.

אני מרגישה שהפחדים משתלטים עליי.
אני מרגישה שאני מרחק של כמה רגעים ממשהו רע שיקרה לי.
שנגיד הדלת תיפתח באמצע הנסיעה, או משהו רע אחר.

אני לא יודעת איך לצאת מזה.
אני יודעת שאין לי OCD או איזושהי נטייה לטקסים אובססיביים שמשתקים אותי,
אני לא חושבת שזו בעיה פסיכיאטרית שדורשת תרופות.. זה נפשי.

זה רק התחיל לפני כמה חודשים ואני לא מצליחה להפטר מזה.

בבקשה, אפשר עזרה מהפסיכולוגים?

תודה.
אורלי.


29/05/2015 07:15
חוזרת     ו    דבי ז'ולטי דבי ז'ולטי    

אורלי שלום וברכה,

תחילה אני רוצה לשבח אותך על הדברים הבאים:
-    על הבנתך ומודעותך לקושי שלך, שכן את מספרת שאת חשה, שיש דברים שאת עושה שאינם הגיוניים בעינייך.
-    על יכולת התובנה היפה שלך, שכן את מספרת שהדברים הנ"ל נובעים מפחדים שיש לך.
-    על היותך מחוברת לעצמך ולרגשותייך, שכן את מספרת שאת חשה שהפחדים משתלטים עלייך.
     אני במיוחד מתרשמת מחיבור זה לעצמך ורגשותייך לאור מה שאת מספרת, על כי את חשה פחד שאת "במרחק      נגיעה מכך שמשהו רע יקרה לך".
     ואורלי, חשוב לי להיות ברורה – אינך צריכה להסיק מהפחד הנ"ל שאכן משהו רע עלול לקרות לך בקרוב, פחד        הינו תחושה פנימית, סובייקטיבית שאינו צריך ללמד על המציאות החיצונית, האובייקטיבית, אם כי ברור לי,            שתחושת הפחד הינה דבר בהחלט לא נעים שלא קל לחיות איתו.
-    על כך שלהבנתי, ניסית להבין פחדים אלה שלך, שכן את מספרת שאינך יכולה להסביר פחדים אלה.
-    על כך שניסית בעצמך להפטר מפחדים אלה, שכן את מספרת שלא הצלחת להפטר מהם.

לאורך כל מה שאת מספרת אני חשה את המצוקה שלך לנוכח תחושתך, שאינך מצליחה לשלוט בקיומם של פחדייך ובדברים שהם גורמים לך לעשות. אני מתארת לעצמי, שהתחושה הזו של חוסר שליטה גורמת לך לתחושת חוסר אונים, שהיא תחושה לא קלה לכולנו ושלא קל לחיות איתה.

לו היית יכולה לפחות להבין את מקור הפחדים, הרי שכבר היית חשה יותר שליטה ואז, אני בטוחה שהיתה נסללת הדרך להשתחרר מהם.

אורלי, ברור לי שניתן לעזור לך, הן בהבנת הפחדים ובעקבות זאת בהשתחררות מהם. הרבה פעמים, לא רק במצב שאת חשה שאת נתונה בו, אלא במצבים אחרים, איננו יכולים להבין לבד מדוע הם קורים לנו,

אך מישהו, במיוחד מישהו מקצועי שמבין במצבים אלה, יכול בהחלט לעזור לך בכך, וזה גם לא מחייב שייקח הרבה זמן לשם כך.

מה דעתך לנסות ולהעזר על ידי מישהו מקצועי כזה – פסיכולוג או עובד סוציאלי שבהכשרתו הוא גם מטפל?

ואורלי, יכולת התובנה הבאמת יפה שלך ומחוברתך המרשימה לעצמך הינם, כפי שציינתי לעיל, נכס בפני עצמו אך גם מה שבעיני מבטיח, שתוכלי להיעזר על ידי ייעוץ ולהשתחרר מכל מה שמציק לך.
אשמח לשמוע את תגובתך.

בברכה,

דבי.

31/05/2015 18:51


פירקת את הנושאים כל כך יפה, ואת צודקת בכל הסעיפים,
היה לי כיף ומועיל לקרוא את זה.

אבל אני גם חייבת לחדד, זה שאני מודעת - זה כבר המון המון זמן, מאז שאני ילדה.
ונכון שאומרים שזה חצי מהפתרון, אבל לא אצלי.
הרבה יותר קשה להגיע לחלק המעשי של העניין.

יש בי המון פחדים מאז ומתמיד, אבל אם באמת את אומרת
שזה לא חייב ללמד על המציאות מבחוץ, אולי אני אנסה לאמץ את זה ובאמת בתמים ואתחיל להאמין שזה לא אמיתי ורק בראש שלי, זה לא חייב להיות נבואה שמגשימה את עצמה ולולאה שלא נגמרת.

אני מכירה עובדת סוציאלית דרך חברים שאולי יכולה לעזור לי, אני אנסה.
תודה רבה לך שוב. 
המילים החיוביות שלך גרמו לי להרגיש טוב, גם בין כל הפחדים.

תודה.

אורלי.

31/05/2015 19:35
בשמחה     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

אורלי שלום וברכה,

תודה שחזרת אלי עם תגובתך. תמיד חשוב לי לדעת אם הצלחתי לעזור, ואם לא, חשוב לי לנסות שוב.

מאד שמחתי שהצלחתי לגרום לך להרגיש טוב, וכן מאד שמחתי שאת מוכנה לנסות להעזר - אין לי ספק שיש לך את כל הנתונים להפיק תועלת מייעוץ.

בהצלחה!

דבי

18/05/2015 18:10
לא עומד על שלי     ו    עופרי עופרי    


אני הרבה פעמים נותן שיעקפו אותי בתור או  ידחפו אותי מפחד להתעמת עם אנשים.
איך פותרים את זה?
אני מנסה לצעוק אבל אני מפחד שיבואו להרביץ ולקלל אותי אז אני שותק.

אני לא רוצה שידרכו עליי כל הזמן.
אני לא יודע מה אני יכול לעשות?

24/05/2015 23:15


עופרי שלום וברכה,

באמת לא קל לך – מצד אחד מאד חשוב לך לשמור על כבודך ולא לאפשר לאנשים אחרים להתייחס אליך באופן שפוגע בך, וזה ראוי להערכה מצד עצמו. אך מצד שני אתה מספר, שאתה מפחד לעמוד על שלך מול אנשים, פן הם יגיבו כלפיך בתוקפנות.

אתה נותן כדוגמה את עניין העקיפה והדחיפה בתור. תהיתי אם ישנם עוד מצבים בהם אתה מרגיש שאנשים מתייחסים אליך באופן שפוגע בך.

מכל מקום, לגבי הדוגמאות שנתת ציינת, שאתה מפחד שאם תצעק, יבואו להרביץ ולקלל אותך. ואכן, פחד מכך שאנשים יהיו תוקפניים כלפיך הוא תחושה מאד לא נעימה והיא אכן משתקת אותך.

רציתי לשאול אותך, אם במצבים הנ"ל אתה מרגיש שמזלזלים בך, נפגע בשל כך ואז חש כעס ורוצה לצעוק? ואולי אתה גם מדמיין שאתה מקלל?

כי אם אכן אלה הרגשות שלך, אני יכולה להבין מדוע אתה מדמיין שיצעקו או יקללו אותך בחזרה ואז חש פחד.
רציתי להציע לך אופן הסתכלות, שאני מקווה שיעזור לך:

מניסיוני בחיים ובעבודתי אני נוכחת לדעת, כי לא מעט אנשים עסוקים בעיקר בעצמם ובאינטרס שלהם והם יעשו כל דבר כדי להשיג אותו – בכל מיני מצבים – גם אם זה אומר לא להתייחס לזולת ולכבודו. במילים אחרות: אתה אולי מרגיש שממזלזלים בך, אך למעשה, אותם אנשים רק חושבים על עצמם ולא רואים אותך. אם תראה את המצב בצורה כזו, נראה לי שזה יקל עליך לא לקחת את ההתייחסות הנ"ל של האנשים כלפיך באופן אישי. אז גם לא תפגע ולא תחוש את הכעס הגדול שאני מבינה שאתה חש, לא יהיה בך את הצורך לצעוק, ואז גם לא יתעורר בך הפחד שאם תצעק, יצעקו ואף ירביצו לך בחזרה, כפי שכתבת שאתה חושש שיקרה. תוכל אז להגיב לא ממקום של זעם, אלא ממקום שאתה פשוט רוצה לשמור על כבודך העצמי מול האחרים.
 
עופרי, תהיתי בקשר לפחד שלך שאנשים לא רק יצעקו, יקללו אותך אלא אף ירביצו לך בתגובה לכך שתצעק עליהם.
האם אתה מסתובב עם תחושה כללית שאנשים עלולים להתייחס אליך בצורה תוקפנית?

כי אם כן, אולי כדאי שתברר מדוע? ואולי גם כדאי שתברר לעצמך מדוע כשאנשים מתנהגים באופן שפוגע בך, אתה מרגיש כי זה מעיד על זלזול בך?

אם תהיה מעוניין בכך, נראה לי שמה שיעזור לך זה להתייעץ עם איש מקצוע, שזו יכולתו – לעזור הן בהבנת כל מיני קשיים והן בדרך להשתחרר מהם.

אשמח לשמוע את תגובתך.

דבי.



25/05/2015 16:05


הרבה מהפחדים שלי מתקשרים לקללות כי נדמה לי לפעמים שזה הדבר היחידי שימנע מאנשים לדרוך עליי, עצם הפגיעה בי היא זלזול, ולא רק בי, אני חושב שאצל כולם זה כך לא?
גם אם אנשים לא מתכוונים לפגוע, אם הם היו רואים מישהו עם מספיק בטחון שיכול לצעוק עליהם (לא רק קללות) הם לא היו מדברים אליו כך. זה היגיון פשוט בעיניי.

וכן, אני הרבה פעמים מרגיש שאנשים עלולים להתפרץ ואף להגיע למקום אלים, פשוט כי ככה הם אנשים. הם מסוגלים לעבור גבולות מאוד מהר.

תודה לך על התגובה,
עזרת לי לראות בדרך אחרת, אני חושב שזה יעזור לי קצת יותר אם אני אבין שזה לא קשור אליי.
אבל כרגע עדיף לי לא להכנס למסגרת של טיפול, אני רק רציתי עזרה בנושא הספציפי הזה.
תודה רבה שוב.

11/05/2015 15:34
סיוטים     ו    קרין קרין    

מדי פעם יש לי סיוטים מפחידים,
כל מיני דברים שאני מפחדת מהם וגם פחדתי שהייתי ילדה.

אני לא ילדה, אני יודעת שזה דבר נפוץ, ולכולם יש סיוטים.

אבל כשאני בתוך סיוט זה הדבר הכי נוראי בכל העולם. גם כשאני מתעוררת אני נתקפת פחד אמיתי, זה משהו שלא חוויתי מעולם.
כשאני קמה מסיוט אני מפחדת להתקע במחשבות שהיו בחלום גם במצב של ערות אז אני ממש מתאמצת להסיח את דעתי במוזיקה או כל מיני תמונות שאני אוהבת כי אחרת אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ אם אני לא אברח מהרגע הספציפי הזה.

יכול להיות שאני עושה משהו במהלך היום יום שמושך אליי את הסיוטים?
זה חייב להפסק. 
התחלתי לקחת כל מיני כדורי שינה כי הם עושים לי שינה חזקה ואז אני לא מתעוררת באמצע הלילה מסיוט.
אבל אני לא רוצה את זה בתור פתרון, אפשר להתמכר ואפשר כל מיני דברים רעים וזה לא, לא טוב.

היו לי כמה תקופות של סיוטים בחיים, שהלכו וחזרו,
אבל אף פעם לא היה כל כך חמור.

מה אני עושה?...אני לא יכולה להמשיך ככה.




12/05/2015 18:55
סיוטים     ו    הנהלת הפורום אלון צמחוני    

שלום קרין.
נראה שאת סובלת מאד מהסיוטים ומנסה,בצדק כמובן,להיפטר מהם או להשתחרר מהם בכל דרך.
נראה גם שהניסיון שלך להיאבק בסיוטים ,מתוך הפחד שהם ישתלטו עליך,לא ממש הצליח והניסיון היותר מוצלח לשלוט בהם באמצעות תרופות לשינה,הצליח אמנם,אבל את לגמרי לא שלמה איתו  מהסיבות הטובות שאת מציינת.
בעיני חוסר ההצלחה לשלוט בסיוטים מלמד שאין לך ברירה אלא לנסות גישה אחרת,הפוכה במידה רבה. הפחד מהשתלטות הסיוטים הפך לדעתי לבעיה בפני עצמה,לא פחות משמעותית מהסיוטים עצמם.זאת מאחר ואי ההצלחה בכך עלולה ליצור מצוקה,לחץ ותחושות קשות אחרות.
אמנם אין טבעי יותר מהניסיון לדחוק או לכבוש את הסיוטים אבל נראה שאי ההצלחה בכך מלמדת כי יש צורך לפעול בכיוון המנוגד לכך. כוונתי היא שדווקא ניסיון מכוון ומודע להבין מה הסיוטים מבטאים,למה הם קשורים,מה הם כאילו מספרים על מה שמעסיק אותך ,דווקא ניסיון כזה עשוי לעזור לך יותר.
זה יהיה מן הסתם קשה,מאחר והנטייה הטבעית שלך היא הפוכה,אבל יש לכך בעיני סיכוי טוב להצליח .
יש סיפור ילדים מקסים הקשור לכך שאני ממליץ לך לקרוא  הנקרא "פחדרון בארון".
בסיפור,אם אני זוכר נכון,יש ילד הפוחד מהמפלצת המצוייה בארון, והוא לומד להתייד איתה,עם "פחדרון" כשהוא מעז לפתוח את הארון וליצור קשר עם המפלצת המאיימת. אני מאמין שעליך לפעול  באופן דומה. ברור שלא ניתן לעשות זאת לבד ויש צורך בפנייה לגורם מקצועי,פסיכולוג או פסיכותירפיסט,שיסייע לך בתהליך הזה.
הסיוטים מציקים לך מאד ואין פלא שאת מבקשת להיפטר מהם,אבל  ייתכן מאד שהם קשורים לדברים אחרים ומבטאים עניינים לא פתורים המעסיקים את נפשך,בלי שאת ערה לכך. במילים אחרות תכנים או מטענים לא מודעים שאת צריכה עזרה בעיבודם והעלאתם למודע. אם התכנים הלא מודעים ימצאו ביטוי בשיחה, בתוך הטיפול,יש סיכוי טוב שזה יסייע לך בהפחתת  הסיוטים. יותר מכך,זה עשוי גם לעזור לך להעמיק והרחיב את עולמך הפנימי,גם אם לא זה מה שלשמו פנית לטיפול.
אני מקווה שתקבלי את המלצתי  ושזה יסייע לך .
אלון.

05/05/2015 16:14

שלום,

הלכתי לפגישת היכרות עם פסיכולוגית ששמעתי המלצות עליה, וגם היה עוד פסיכולוג שניסיתי.
שניהם היו נחמדים.
אני מתלבטת ואני לא יודעת במי לבחור, אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לעשות פגישות לראות במי מהם אני מעדיפה לבחור.

גם במעמקי הראש שלי, איכשהו הושם דגש על מין. אני לא יודעת למה בדיוק,
אבל מרגיש לי מאוד מהותי אם אני אבחר בגבר או אישה, וההתלהבטות שלי גדלה יותר עם הזמן.

בטח אתם מבינים בזה יותר ממני.. מה דעתכם?

תודה.

05/05/2015 19:26
מתלבטת     ו    הנהלת הפורום אלון צמחוני    

שלום ללי.
את מציגה דילמה לא פשוטה שנראית  אולי אפילו לא פתירה. מצד אחד את יודעת שמין המטפל קריטי עבורך,אבל את לא יודעת לציין מה משמעותו וחשיבותו עבורך.
מן הסתם היה הרבה יותר קל לך להחליט אם היית יודעת לנתח יותר את המרכיבים של העניין ולבחור את מה שיותר עקרוני בשבילך.אבל זה אינו המצב .
מאחר ואת לא  מפרטת יותר אני  יכול רק להעלות השערות או לשתף אותך בתחושתי למקרא הפנייה שלך. נראה לי שעם כל ההבדלים הברורים בין מטפל גבר למטפלת אישה,מה שמשותף לשניהם ,בהקשר של המין,הוא שאף לא אחד מהם יכול להיות גם וגם. גם גבר וגם אישה. מכאן, שכל בחירה במי מהם לא תוכל לספק  אותך באופן מלא מאחר ובכל מקרה משהו יהיה חסר. בהשערה שלי זה מה שמקשה עליך לבחור.את יודעת הגיונית שאת  צריכה להחליט,לוותר,שאין בנמצא גם וגם,אבל  במקום אחר,ברגש,במשאלה הפנימית העמוקה והלא  ממש מודעת,את  רוצה את הדמות שתוכל לתת לך מעצמה כגבר וכאישה גם יחד.
מה לא יותר טבעי מלבקש עבורנו את מי שיכול לתת לנו הכל ולא להחסיר מאיתנו מאום? 
אני משער שהקושי הרב שלךלהחליט נובע מכך שההגיון אין בכוחו לעמוד מול עוצמת הרגש,המשאלה הפנימית. שלמעשה יש  בתוכך התנגדות לצורך לוותר,לצורך לבחור במי שלא יהיה,גבר או אישה,כשבתוכך ברור לך שבכך תיאלצי להתמודד עם החסר,עם מה שאין בו או בה עבורך. 
אני מאמין שאם תחשבי על העניין אחרת,אולי הפוך,זה יעזור לך להחליט. אני מתכוון לכך שבעיני יכול מאד להיות שהקושי שלך עם ההתמודדות עם החסר,בהקשר של מין המטפל,אינו סיבה להתעקש בצורה לא ריאלית על פיתרון שאינו בנמצא, אלא להיפך מכך. אולי דווקא מפגש עם מטפל או מטפלת יהיה מקום בו תוכלי להביא את הקושי שעשוי להיות לך בנושא זה,קושי שאני משער שאת פוגשת אותו או עשוייה לפגוש אותו  גם במקומות אחרים בחייך.
כלומר לדעתי את צריכה להפוך את הכיוון במובן  שדווקא ההתמודדות עם החסר  היא מה שחשוב עבורך ולא הניסיון,הלא מציאותי לעקוף אותו או להימנע ממנו.
אגב,בעיני זה נושא אוניברסלי. כולנו רוצים לחיות ללא חסר,ללא כאב ותסכול הנובעים ממנו. לא תמיד זה אפשרי ומה שכן אפשרי וראוי להיאבק עבורו ולא  לוותר,הוא  על האפשרות ללמוד לחיות עם החסר. לעבד את התחושות הקשורות לו,לבטאן מול מי שנוגע בדבר ועוד.. 
 אני מאמין שאת יכולה לעבור תהליך דומה עם המטפל או המטפלת שתבחרי בהם. תהליך שבו תוכלי לעסוק בחסר ובמה שהוא מייצר אצלך,אם זה בהקשר של מין המטפל ואם זה בהקשרים אחרים. במילים אחרות,טוב יהיה אם תוכלי לראות את הקושי שלך כחומר לטיפול,כמשהו שאת מביאה אות עוד לפני  שהתחלת,ולא כמשהו שבגללו אין סיכוי שתמצאי מטפל מתאים.
בפורום הנוכחי יש אפשרות לתגובה הן של גבר,שלי והן של אישה,דבי, המנהלת השנייה. אולי זה יספק עבורך את המשאלה אם דבי תצטרף ותגיב גם היא,אבל זה לא יוכל להיות המצב בטיפול ולכן כנראה שבכל מקרה ההחלטה לגבי המטפל תחייב אותך להתמודד עם החסר. בעולם אידיאלי,שכולנו רוצים לחיות בו,אין חסר. בעלמנו שלנו מה שנשאר לנו הוא הניסיון לחיות איתו   ומה שעוזר בכך הוא שאפשר לדבר על כך ויש גם מי שמקשיב ומתייחס.
אני  מקווה שתגובתי תסייע לך בהחלטה.
בהצלחה. אלון.

11/05/2015 15:19

אני משום מה נמשכת יותר לצד הנשי.

לפסיכולוגית יותר מאשר לפסיכולוג.
זה לא טוב.
כמו שכתבתי לפסיכולוגית השנייה, זה מבלבל אותי מדי.

06/05/2015 00:39

 
ללי שלום,

נראה לי, שמה שיעזור לך להחליט אם לבחור במטפל גבר או במטפלת אישה, זה לנסות ולהבין מה עומד מאחורי התלבטות זו שלך.

אני מבינה שלבד קשה לך להגיע לשורש העניין. 

לכן חשבתי להציע לך, שתלכי לאחד משני המטפלים שפגשת, אולי יש אחד מהם שבכל זאת יותר התחברת אליו וגם אם לא, שפשוט תבחרי באחד מהם ותנסי יחד איתו/ה לברר מהו מקור ההתלבטות שלך בין מטפל גבר ומטפלת אשה. 

יתכן מאד, שדרך בירור התלבטות זו שלך, יתברר לך שאת עסוקה בנושא, שגם מטפל גבר וגם מטפלת אשה יכולים לעזור לך בו.

בהצלחה,

דבי.

11/05/2015 15:17
הבנתי אבל     ו    ללי ללי    

אני יודעת שיש בזה יותר ממשהו שטחי כמו בחירה גבר או אישה.

מרגישה שיש בי פחד אמיתי להצליח בטיפול גם איתו וגם איתה.

זה הגיוני בכלל?
אולי טיפול זו לא הדרך הנכונה.
זה רק מכניס אותי לבלבולים.

בכל מקרה תודה.


20/04/2015 19:27
הורים     ו    איילת איילת    


אני אתחיל ואומר שיש לי עבר עם ילדות מאוד קשה, עם 2 הורים גרושים
שלכל אחד מהם היו בעיות חמורות שאני הייתי צריכה להתמודד איתם.

אני כבר לא בקשר עם אבא שלי,
וקשה לי מאוד מאוד להסתדר עם אימא שלי בגלל כל מה שהיא עשתה לי בעבר, כל הריבים וגם אלימות במקרים מסויימים.

אני מפחדת להתעמת איתה על דברים, מצד שני, הקושי להיות לידה לפעמים גורם לי לרצות לא להיפגש איתה כלל.

אני לא יודעת אם להוציא את זה עכשיו אבל מרגישה מחנק כשאני איתה.

האם אפשר עזרה בבקשה?

תודה מראש

21/04/2015 12:48
הורים     ו    הנהלת הפורום אלון צמחוני    

שלום איילת.
את כותבת בקצרה ובחסכנות ,אבל בכל זאת  עובר הקושי הרב בו את מצוייה . בקריאת מכתבך  נוצר אצלי הרושם שרגשותיך מוצאים ביטוי באופן שבו את כותבת. מצד אחד המון קושי  שאת מציינת אותו במפורש. מצד שני קשה לך לפרט את הרגשות שמרכיבים ויוצרים את  השורה התחתונה הדרמטית והעוצמתית. אני מאמין שזה משקף את התהליך שעברת בייחס לרגשותיך כלפי הוריך.    
התחושות השליליות העוצמתיות הלכו והצטברו והפכו למעין גוש נוקשה  ודחוס שמרגיש תקוע בגרון .לא ניתן לבלוע אותו אבל גם לא  לפלוט או להוציאו. 
אני מאמין שמה שנחוץ לך הוא לעבור תהליך שבו תוכלי לפרוט ולעבד את הרגשות והמטענים המרכיבים את הגוש הנוקשה היוצר את תחושת המחנק שאת כותבת עליה.
כיום המצב הוא שאת טעונה ברגשות עוצמתיים וגולמיים שחונקים אותך,כפי שאת מציינת ומקשים על הקשר עם אימך. אני מאמין שהעוצמה והגולמיות המצוייה ברגשותיך גם בונה את האיום הרב שאת חשה מפני ביטויים. תהליך שבו תפרטי ותעבדי אותם יסייע לך גם לחוות אותם כפחות חונקים ומשתלטים וגם לחשוש פחות מביטויים .תהליך זה,אני מקווה ומאמין,יוכל לחלץ אותך מהמקום הקוטבי
הבלתי אפשרי בו את מצוייה כיום. מקום בו את לא יכולה לבטא את הרגשות אבל גם לא יכולה יותר להחזיקם בפנים. 
 אמנם את הנעשה אין להשיב ,ואף אחד,גם לא המטפל המוכשר ביותר,יוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן את מה שקולקל,אבל בהחלט אפשרי לעזור לך לחיות בצורה יותר אפשרית עם רגשותיך,עם עצמך ועם אימך. מי יודע,אולי תהליך טיפולי יוכל גם להחזירך לקשר עם אביך.
בהצלחה.
אלון.



28/04/2015 17:43

זה לגמרי לא מבחירה הנוכחות שלה בחיים שלי.

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי בקשר עם אף אחד מהם.
אני לא צריכה מהם כלום,
זה פשוט קצת יותר מסובך כרגע להפסיק את הקשר כרגע כי יש עוד נתונים שמסבכים את המצב.

היה לי חשוב להבהיר שאין לי צורך בכל זה.
רציתי עזרה לגבי המצב הנוכחי איתה שמאוד קשה לי איתו, אבל בתקווה שיגמר יום אחד.

אז תודה על התשובה שלך.

26/04/2015 00:50
הורים     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

איילת שלום,

כאן דבי, המנהלת השנייה של פורום פסיכולוגים. חשבתי לשתפך גם בדרך הסתכלותי בתגובה לשאלתך.

אכן, לא קל לך. מצד אחד, בהיותך לא בקשר עם אביך יש לך רק את אמך כהורה, שכל אחד זקוק להיות בקשר מיטיב איתו. ומצד שני, עברת חוויות מאד קשות איתה (שמחתי לשמוע שזה היה בעבר).

החוויה של אלימות מצד הורה היא אולי אחת החוויות הקשות ביותר שיש. אין לי ספק, שהיא הטביעה את חותמה הקשה עלייך ושאת נושאת בתוכך משקע של רגשות קשים כלפי אימך. ואולי הסיבה לקושי שלך להיות לידה עד כדי כך שלפעמים את חשה חוסר רצון להפגש איתה כלל נעוצה בקיומו של משקע זה. ואולי הסיבה היא, כי את חשה רצון לשתף את אימך במשקע זה ו/או ברגשותייך מול התייחסויות שלה כלפייך היום, אך את פוחדת לעשות זאת, ואם זו הסיבה, אני יכולה גם להבין מדוע את מרגישה תחושת מחנק כשאת לידה.

לא הסברת מדוע את מפחדת להתעמת עם אימך וגם לא פרטת מהם אותם 'דברים' שבגללם את מפחדת להתעמת איתה.

חשבתי, שאולי את מפחדת להתעמת איתה בגלל החשש לאור מה שעברת איתה, שתקבלי תגובות קשות ממנה, ושבהעדר קשר עם אביך כהורה מיטיב את חוששת להיפגע עוד יותר. וגם אם אימך השתנתה במידה זו או אחרת בהתייחסותה אליך, אני יכולה להבין, איך יש בחוויות הקשות שעברת לגרום לפחד מתגובותיה.

מכל מקום, תהא סיבת הפחד באשר תהיה, פחד הינו רגש שמאד לא נעים לחיות איתו. הוא בוודאי מלווה אותך גם בזמנים שאינך נפגשת עם אימך ומחליש אותך. שחרור מהפחד מאימך יאפשר לך, אם עדיין תרצי, לדבר איתה, שכן לא תפחדי יותר מתגובותיה.

ברור לי, שלבד קשה להשתחרר מפחד כזה שבו את מצויה. אך פסיכולוג/ית יכולים בהחלט לעזור לך בכך - בחיזוקך ובנטיעת בטחון בך. תהיה לך גם הזדמנות לשתף את הפסיכולוג/ית הן בכל מה שעברת עם אימך וגם עם אביך והן במטען הרגשי שאת נושאת עימך עד היום כתוצאה ממה שעברת. אין לי ספק, שלעשות זאת עם אדם מקצועי, שמקשיב ונוטע בך את התחושה שהוא מבין את מה שאת חשה, יקל מאד על המשא הקשה הזה שאת נושאת בתוכך.

יתכן אף, שכשתשתחררי מהמשא הנ"ל, לא יהיה לך כבר רצון  כדברייך "להוציא את זה" מול אמך. לא ציינת למה את מתכוונת ב"זה", אך זה בודאי קשור לכל מה שעברת עם אימך בעבר וגם עוברת איתה כעת. 

כן יתכן בהחלט, שאז גם תרגישי הקלה ברגשות הקשים שיש לך כלפי אימך ותוטב הרגשתך כלפיה.

אם יהיו לך שאלות נוספות, אשמח לנסות ולעזור לך גם בהן.

בברכה,

דבי.

28/04/2015 17:52

תודה, את מקסימה וסבלנית.

אבל אין לי שום רצון בלעורר את העבר, מה שלא נמנע בטיפול עם מטפל/ת.
אני לא רוצה לפשט את זה, אני לא רוצה להכנס לזה,
אני מבינה שאת רוצה לעזור, אבל אף אחד לא יכול לעזור.
זה עבר, ונגמר. נשארו רק ההשלכות של כל זה.

אני אסביר רק שהתגובות שלה יהיו קשות ומסובכות כמו מקודם, ולכן תיארתי לעצמי שלא אוכל להגיע לנושא זה איתה. מה שהיא בכלל לא מבינה שהיה עוול לילדות שלי והבן אדם שאני.
פשוט מדי פעם זה בלתי נסבל, כמו שכתבתי - זה מחנק.
וכל הגוף שלי נכנס למצב מכווץ וחנוק.
ואני גם יודעת שאני לא אוכל להגיע למצב שאוכל לדבר איתה על הדברים האלו, כי היא רואה אותו מזוית אחרת לגמרי.

כמו שכתבתי למנהל השני, 
אם זה היה תלוי בי, לא הייתי נשארת בקשר עם אימי וגם עם אבי, בכלל.
שניהם עשו לי רק רע,
אבל כרגע זה לא תלוי בי.
יש עוד המון גורמים ואחים וסבים ועוד המון בעיות שקשורות לשתינו שאי אפשר להתעלם מהן, ולשים אותן בצד בזמן שאני מתמודדת עם להעלות את הילדות הנוראית שלי בפני המשפחה הנוראית שלי.

יש דברים שעדיף להשאיר מאחור.
באמת.
אני יודעת מה אני אומרת, אני מכירה את עצמי טוב, ואני יודעת שלהציף אותם יטביע אותי.

תודה רבה!

28/04/2015 08:40

מחפשת מתנדב שיכול לעזור לאחיין שלי ,שהוא מלח הארץ, חייל לוחם  בהנדסה בסדיר, נמצא במצב מטריד מאוד עקב צוק איתן. הוא זקוק לעזרה דחופה מאוד. ההורים שלו גם במצב כלכלי רע מאוד וגם בהדחקה. אבל לפי כמות התלונות בצבא  עליו על אלימות ואיום בנשק ודיכאונות אני יודעת שהוא במצב לא טוב. ואני ממש דואגת שיעשה משהו לעצמו או למישהו אחר, אם יש פסיכולוג שמוכן לעזור לו בהתנדבות לפחות בהתחלה .אבקש ליצור איתי קשר בדחיפות למייל chanty4@hotmail.com

28/04/2015 12:10

שבטי שלום,

תחילה רציתי לשאול אותך לגבי האפשרות שהאחיין שלך יגיע לקב"ן בצבא.

שנית, אם רצוי פסיכולוג שאינו עובד במסגרת הצבא, תוכלי בבקשה לומר לי באיזה איזור יהיה מתאים להפנות את האחיין שלך לפסיכולוג/ית - ואז אנסה לחפש עבורו פסיכולוג/ית בהתאם לאיזור המתאים.

מחכה לתשובתך,

דבי

30/03/2015 13:50
קשיים בעבודה     ו    קרן קרן    

שלום למנהלי הפורום,

יש לי שאלה.
התחלתי עבודה חדשה לפני כמה ימים,
ואני נתקלת בקשיים של הקשבה ונשימה (מחרדה) מול המנהל כאשר הוא מסביר,
ואני לא מצליחה ללמוד דברים חדשים לפני הכניסה לתפקיד החדש. איך מתפקדים עם זה?

חייבת לציין שהיו לי חויות לא נעימות מול מנהלים בעבודות קודמות וזה משתלט עליי לחלוטין בזמן הפגישות איתו.

אני מפחדת שזה מה שיגרום לפיטוריי בסופו של דבר.
כמו מין נבואה שמגשימה את עצמה.

יש למישהו מכם עצות?
איך מורידים את רמת החרדה מול המנהל? ניסיתי נשימות וזה לא עזר.

תודה מראש.

30/03/2015 23:08

קרן שלום,
אכן לא פשוט לך: את גם סובלת מתחושת חרדה, שהיא תחושה מאד לא נעימה וגם סובלת מהעובדה, שחרדה זו מקשה עליך להיות נינוחה ועם יכולת להתרכז בלמידת תפקידך החדש. וממה שאת מתארת על מה שעובר עליך, אין ספק שהעובדה שאינך מצליחה להיות קשובה ולהתרכז, עוד יותר מלחיצה אותך ומגבירה את חרדתך, עד לכדי פחד שלא תוכלי ללמוד את תפקידך ולהשתלב בעבודתך החדשה – דבר שהינו, בוודאי, מאד חשוב לך. זהו מין מעגל קסמים שכזה, ממנו את חשה שאינך מצליחה לצאת ואת בוודאי חשה על כן גם תחושת חוסר אונים.
מאידך, את מגלה מודעות יפה לשורש הבעיה, שכן את מקשרת בין החרדה מול המנהל לחוויות לא נעימות שעברת מול מנהלים בעבודות קודמות שלך.
נראה לי, קרן, כי בהחלט תוכלי להיעזר על ידי פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל. תוכלי אתו ובעזרתו לגעת בחוויות הלא נעימות שעברת בעבר מול מנהלים וברגשות הקשים שחוויות אלה עדיין מעוררות בך. ואז, בעזרת המטפל והעבודה הטיפולית אתו תוכלי גם להשתחרר מאותם רגשות ומהחרדה שהם מעוררים.
בהצלחה!
דבי. 

18/03/2015 14:25
הפסיכולוגית שלי     ו    רוני רוני    

 
היי שלום,
 
אפשר להתייעץ פה לגבי בעיה שיש שלי?
 
אני נמצאת עם הפסיכולוגית שלי כבר שנתיים בערך.
הייתי בתקופה מאוד קשה ולכן נפגשתי איתה פעמיים בשבוע,
זה עדיין המצב (ואז גם אובחנתי בהפרעת אישיות גבולית, חרדה ודכאון).
 
אבל התחלתי לשים לב עם הזמן שהתלות שלי בה מתגברת יותר ויותר.
לפעמים אני גם כותבת לה הודעות עד שהפגישה שלנו מגיעה
כי אני מרגישה שממש קשה לי להתמודד עם דברים בלעדיה.
(מיותר לציין שאני בנאדם עם המון פחדים ובעיות ובגלל זה עדיין המצב נותר שהפגישות שלנו פעמיים בשבוע).

אני מפחדת שמתישהו זה יתגבר ועוד מעט אני בכלל לא אוכל לעמוד על הרגליים בלעדיה.
והרי היא לא תישאר איתי לנצח... מה אני עושה? :(

אני לא רוצה להוריד את המינון, אבל אני גם לא רוצה ליפול לרצפה כשהכל יסתיים.
 

24/03/2015 19:28

רוני שלום,

האם שוחחת על כך עם הפסיכולוגית שלך? כדאי וחשוב – שכן בהיותה הפסיכולוגית שלך, שברור ממה שאת כותבת, שמאד עוזרת לך, היא תוכל להרגיע אותך יותר מכל אחד אחר.

אך מאחר ופנית אלינו, אשמח גם אני לנסות ולהרגיעך:

תחושת התלות כלפי הפסיכולוגית שלך, שאת חשה כי היא הולכת ומתגברת, היא חלק טבעי מתהליך טיפולי. זהו שלב בטיפול שבו  המטופל חש כי הוא זקוק מאד למטפלו, בהיותו מוצף קשיים שלבד הוא מתקשה להכיל ולפתור. משך תקופה זו הוא אינדיווידואלי לכל אחד וחשוב שתתני לעצמך להיות במקום זה, כל זמן שאת זקוקה לכך.

תחילה,  נהדר שאת מרגישה שיש לך כתובת שיכולה לעזור לך ושנית, טוב שאת רוצה להגיע למצב שבו את עומדת על רגלייך שלך בעצמך – זוהי בעצם מטרת כל טיפול. ואל דאגה, מצב זה יגיע, אך באופן טבעי. זאת כשבמהלך הטיפול, בעזרת הפסיכולוגית שלך, וייקח כמה זמן שייקח, יירגעו פחדייך וייבנו בתוכך האמצעים להתמודד בעצמך עם כל מיני סוגיות שתפגשי בחייך.

לכן, חכי לזמן שתרגישי בעצמך שאת יכולה לעמוד על שתי רגלייך ורוצה לצאת לדרך לבד - בסופו של דבר הזמן הזה יגיע!

חשוב לי לציין, שאין זה אומר שלא יהיה מקום בעתיד להתייעץ אחר כך שוב, במידה ותרגישי צורך. הרי כולנו זקוקים לא פעם, לשתף, לשמוע עוד נקודת מבט. אך בסופו של דבר אנחנו אלה שעושים את ההחלטה שלנו לגבי צורת ההתמודדות שמתאימה לנו.

מקווה שעזרתי - אשמח לשמוע את תגובתך, במידה ותרצי.

דבי.

25/03/2015 13:57

ושאלה נוספת אם יורשה לי,

אז זהו, שממה שאמרו לי - טיפול פסיכולוגי אמור לתת כלים לעמידה יציבה לבד.

ולפני הפסיכולוגית הייתי עם פסיכולוגית שקצת פחות התאימה לי.
אני לא יודעת אם אפשר לחשב את זה ביחד - אמנם זה מטפלים שונים
אבל במצטבר אני בטיפול כבר לא מעט שנים. ואני בת 31.

וכשדיברתי איתה על זה, היא אמרה שהיא לא רואה סוף, מבחינתה היא שם כמה שצריך. 

יכול להיות שגם עוד שנתיים אני לא אוכל לעמוד לבד ואצטרך להמשיך בטיפול?
יש לזה זמן משוער? לכמה זמן צריך להיפגש עם מטפל לפני שאפשר לצאת לעולם?
השאלות האלו מטרידות אותי מכיוון שאני לא רואה את עצמי בזמן הקרוב מפסיקה להיפגש איתה...
ואני רוצה לדעת אם זה מקובל שאנשים נשארים גם יותר מכמה שנים בטיפול..




30/03/2015 01:19

רוני שלום,
תחילה אני רוצה להתנצל:
א.  ראשית על כך שלא עניתי לך מוקדם יותר על שאלתך הראשונה. מאחר ורק התחלתי לפעול כמנהלת בפורום, חשבתי לתומי שאני אמורה לקבל את השאלות במייל.
ב.  שנית על כך שלא עניתי לך מוקדם יותר גם על שאלתך השנייה – אני לומדת מהניסיון ומבינה שעלי להיכנס יום יום לפורום כדי לבדוק אם ישנן שאלות חדשות.
ולשאלתך:
ראשית, בוודאי ש"יורשה" לך לשאול – שאלי כמה שתרצי – בשביל זה אנחנו כאן.
אינני יודעת למה התכוונה הפסיכולוגית שלך כשאמרה ש'אינה רואה סוף'. יתכן שהתכוונה לכך, שהיא אינה יכולה לדעת מראש למשך כמה זמן תהיי זקוקה לטיפול, אך רצתה לטעת בך בטחון, שהיא תמיד תהיה שם בשבילך, כמה זמן שהטיפול ייקח. ואכן, משך זמן הטיפול הוא עניין אינדיבידואלי - כל אחד והדרך המיוחדת אותה הוא זקוק לעבור עד שהוא כבר מרגיש מוכן ועם רצון לצאת לדרך לבדו.
הטיפול מאפשר למטופל לעבור תהליך עם עצמו, תהליך שבו ניתן לגעת במקומות רגישים, פגיעים ואף כואבים. אך הנגיעה המשותפת בהם, של המטפל והמטופל, עוזרת להכילם ובסופו של דבר לשחררם. לכן, גם אם עדיין לא השתחררת מכל מה שמציק לך, תני לעצמך את הזמן שאת זקוקה לו כדי להיעזר על ידי הפסיכולוגית שלך.
ומאחר והטיפול הוא תהליך של התחזקות וצמיחה, את ההתקדמות ניתן לחוש גם בדרך: אם בתחושה יותר טובה שלך עם עצמך, אם ביכולת התמודדות טובה יותר עם סיטואציות שבעבר היה לך קשה יותר להתמודד עימן.

ושוב, רוני, אני לרשותך בכל שאלה.

30/03/2015 01:23

רוני שלום,

רציתי להוסיף, שיש בהחלט טיפולים שנמשכים למשך מספר שנים, אך תחושת ההתקדמות בצמתים שונים לאורך הדרך היא זו החשובה והיא הנוטעת את המוטיבציה להמשיך בתהליך הצמיחה הכה חשוב.

30/03/2015 13:20
תודה רבה לך דבי     ו    רוני רוני    

על התשובה המפורטת.
חשבתי שאני היחידה שמתכוונת "לפרנס" את המטפלת שלי עוד ימים ארוכים.

סתם. 

לא באמת.
פשוט רציתי לדעת שזה לא יוצא דופן.

תודה.
בהחלט אחשוב על הנקודות שציינת.

15/01/2015 12:31
בן זוג אלמן     ו    בתיה בתיה    

אני חיה עם בן זוגי שהוא אלמן. יש לו בת ובן. הבת כבר לא גרה בבית והבן בן 24 חי עם אבא שלו.
כשאני לא נמצאת עם בן זוגי הוא והבן ישנים ביחד במיטה. ניסיתי הרבה פעמים להסביר לבין זוגי שזה לא נורמלי לישון ביחד אבל הוא לא מבין זאת.
מה עלי לעשות?

16/01/2015 10:58

 
בתיה יקרה שלום,
האם הבנתי נכון שאת ובן זוגך האלמן חיים עם בנו בן ה-24? אם לא תקני אותי

נראה שמפריע לך שהאב ובנו ישנים יחד ,
אחד מגורמי המפתח לפיתרון בעיות ולתקשורת נכונה היא מודעות עצמית המודעות העצמית מאפשרת לנו להבין יותר את עצמנו ומה מפריע לנו באמת  ,
אז כדי לעזור לך הגדיל את המודעות העצמית ובכך לפתור את הקושי שלך
אני רוצה ,שתחשבי ותעני לעצמך מדוע השינה של האב והבן יחד מפריעים לך ? לא אם זה נורמאלי -אלא מה באמת להבין מפריע לך בסיטואציה הזו ?
האם את חוששת ממשהו ?
 
את אומרת לבן זוגך שהתנהגותם שלו ושל בנו היא לא נורמאלית ושעליו להפסיק לישון עם בנו, בתיה יקרה אף אחד לא אוהב ששופטים אותו ובוודאי שאומרים לו שהתנהגותו לא נורמאלית ,אף אחד לא אוהב ,שמתערבים לו בעניינם ואומרים לו מה לעשות - ולכן הצד השני בד"כ לא יקשיב ובוודאי שלא יהיה לו שום רצון לשנות את התנהגותו

בתיה זכרי, אנשים הם שונים והם שונים גם בהרגלים ,בהתנהגות ובמחשבות שלהם  בעולם שלהם וכולם עדיין בטווח הנורמאלי.

מה גם שאת אומרת שהם ישנים יחד רק כאשר את לא נמצאת מה שאומר , שיוצא שהאב ובנו  ישנים יחד די מעט
 
אני מניחה שיש להם סיבה טובה לכך שהם מידי פעם ישנים יחד אולי הקרבה הזו עושה להם טוב, יכול להיות שהבן והאב זקוקוים זה לזה , לקרבה בניהם,יכול להיות שיש להם קשר מיוחד בגלל אובדנה של האם
אני  לא מוצאת שום פסול בזה

אנו מדברים על תקשורת פתוחה וישירה , תקשורת נכונה,שהיא גורם מס אחד לפיתרון בעיות ולאיכות חיים טובה
אני מציעה לך שבמקום להסביר לבן זוגך כיצד נכון להתנהג  - שאלי אותו מתוך אהבה , אמפתיה ורצון להבין ,מה נותנת לו השינה יחד עם בנו ,אני בטוחה שאחרי שהוא ישתף אותך ,את תביני יותר ואפילו תכבדי את זה.
אני מציעה לך גם לשתף  אותו ברגשותייך ,בדברים שמטרידים אותך או חששות שלך שעולים בגלל השינה שלהם יחד.
 
וסיפור קטן אישי
אני זוכרת שגם אני כצעירה אהבתי לישון עם אימא שלי מידי פעם אחה"צ ,זה היה אחד הכיפיים הכי נעמים שלי , כי הייתי זקוקה לה ונהניתי מהחום שלה ומהקרבה שלה – זה כל כך אנושי ומובן- לא?

 
בהצלחה בתיה יקרה וחיים ומתוקים ומאושרים בכלל ועם בן הזוג בפרט
שלך אילנה באהבת אמת
*אילנה חיון-צדיק| הורות טובה למתבגרים 
מומחית לגיל ההתבגרות -טיפול במתבגרים והדרכות הורים
טיפול ייחודי הממיס מיד כל התנגדות ומביא בתוך זמן קצר לתוצאות מהפכניות אצל המתבגר .


 *אילנה חיון-צדיק| עיצוב התחלות חדשות בחיים
מומחית לשחרור מהיר מפחדים, חוסר ביטחון עצמי ודיכאונות (גם סמויים)
ומביאה בזמן קצר לתפקוד גבוה בכל תחומי החיים ולאושר אישי. 

אילנה עובדת בשיטה טיפולית ייחודית לתכנות התת- מודע
אותה למדה למאסטר (תואר שני) באונב' לסלי בוסטון ארה"ב
טיפולים פרטניים|סדנאות|הרצאות- 0545798599

17/03/2015 17:56
טיפול בבעיה.     ו    אריק אריק    

אני ממליץ לכם ללכת כמשפחה לטיפול זוגי הם בהחלט זקוקים לטיפול מקצועי ועלייך לקחת בזה חלק איתם ביחד.


מעוניינים לקבל פניות מפסיכולוגים?
או מלאו פרטים ואנו ניצור עמכם קשר
שם מלא:
טלפון:
אימייל:
יישוב:
אנחנו לא נשלח אליך SPAM לאימייל, המספר יעבור לספקים מומלצים בלבד!

Copyright © 2016 myshrink.co.il כל הזכויות שמורות
אתר פסיכולוגים מציג בפניכם מידע ועסקים מומלצים מתחום הפסיכולוגיה
מחפשים פסיכולוגים באזור מגוריכם? מלאו את הטופס וקבלו פניות
אנחנו עובדים עם פסיכולוגים מקצועיים ואמינים בישראל - השאירו פרטים ונדאג להפנות אליכם את הטובים ביותר

שם מלא:
טלפון:
אימייל:
יישוב:
אנחנו לא נשלח אליך SPAM לאימייל, המספר יעבור לספקים מומלצים בלבד!
סגור מחפשים פסיכולוגים באזור מגוריכם? מלאו את הטופס וקבלו פניות