myshrink.co.il
כניסה למנהלים

מנהלי הפורום

דבי ז'ולטי
דבי ז'ולטי

• פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה. • דוברת עברית ואנגלית ברהיטות. • עובדת עם כל המגזרים. • ניסיון של יותר מ-20 שנה בטיפול ובהדרכה (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, סטודנטים). • בעבר פסיכולוגית ראשית במחלקת אשפוז יום פסיכיאטרי..

כתוב נושא חדש
הודעה / מחבר
תאריך / שעה
26/03/2017 08:06
לא הגיונית     ו    טלי טלי    

שלום רב.

יש לי בעיה נפשית קשה שאני לא יודעת איך לטפל בה.

הבעיה היא, שאני מגיבה רק מהרגש ולא מעבדת דברים בשכל, כאילו אין לי הגיון במוח, רק רגשות ואני נפגעת כל הזמן מכל דבר.

אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים בשכל, רק מהרגש!

מה אפשר לעשות במצב כזה?

האם יש אבחון שיכול לבדוק ממה הבעיה נוצרת? או טיפול נפשי שיכול לעורר את השכל?!!

תודה מראש

29/03/2017 09:37

טלי שלום וברכה,

תחילה ברצוני לומר, כי בעיני, דברייך על כך, ש'את מגיבה רק מהרגש' ו'לא מהשכל' מצביעים על כך, כי את מאד מחוברת לעצמך, שכן את מגיבה מתוך שאת מרגישה וגם מודעת לסיבה לכך, שכן את כותבת, כי את 'נפגעת כל הזמן מכל דבר'.

נראה לי, שאת לא רואה את כל הנ"ל, שכן את מעידה על עצמך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", מה שמוביל אותי למחשבה, כי את מאד שיפוטית וביקורתית לגבי עצמך.

כשמשהו מציק לנו, יהיה מה שיהיה, חשוב שקודם כל ניתן לו מקום וכבוד. יש למצוקתנו סיבות משלה, שמסבירות ומצדיקות את קיומה. חוסר קבלתנו אותה רק גורמת לנו סבל נוסף.

ורק כשניתן מקום וכבוד לאותו הדבר שמציק לנו, נוכל גם להתפנות לבירור, מה הביא אותנו למצוקה זו ואז גם למצוא דרך להשתחרר ממנה.

אני מבינה מדברייך, על כך שאת 'לא מעבדת דברים בשכל', כי את מתקשה לקבל את עצמך על מצוקתך, אותה הגדרת כהיותך 'נפגעת מכל דבר' ואף מבקרת את עצמך על כך (גם כתבת בתחילת דברייך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", שכפי שכתבתי לעיל, מצביע בעיני על היותך מבקרת קשה את עצמך ושלא בצדק).

וממקום זה של חוסר קבלתך את מצוקתך, את מחפשת דרך שתלחם בכך, כפי שכתבת: "להתמודד עם החיים בשכל".

אך כל זמן שאיננו מקבלים את מצוקתנו וגם נחפש דרכים להלחם בה, לא באמת נטפל בה והיא תמשיך להתקיים בתוכנו. בנוסף, ביקורת שלנו על מצוקתנו רק מוסיפה לנו סבל על סבל.

לכן, הדרך שלך לעזור לעצמך, כפי שהגדרת אותה ב-: "ללמוד להתמודד עם החיים בשכל", מתעלמת מכך, שיש למצוקתך, כמו לכל הרגשה שיש לנו, סיבות שמסבירות ומצדיקות את קיומה, מה שמכוון להתייחס, כפי שכתבתי לעיל, למניעיה, דבר שיאפשר את ההשתחררות ממנה.

וטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור בכך, שכן לבד לכולנו קשה לעשות את הנ"ל, הרי אנחנו מצויים בתוך הקושי.

לכן, אני שוב מחמיאה לך על המחשבה לפנות לטיפול פסיכולוגי ואין לי ספק, שבזכות המודעות המרשימה שלך למה שאת מרגישה, תוכלי להפיק תועלת מרובה מטיפול פסיכולוגי ולהשתחרר ממצוקתך.

בהצלחה!

דבי.

24/03/2017 19:38
מחשבות אובדניות     ו    עופר עופר    

שלום,

אני בשנות העשרים לחיי ומטופל בזיפרקסה
( עבור סכיזופרניה ).

אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי להסיר מחסומים ולהגיע למימוש עצמי ולהיות מי שאני באמת מבחינה חברתית וכו...

אבל... יש לי בעיה, גם אם אלך לטיפול פסיכולוגי וזה יעזור לי אז אחר כך תבוא מחשבה טורדנית ותהרוס לי את הכל, זה קורה עכשיו כאשר אני "מסדר לעצמי את הראש" אז תיכף באה מחשבה טורדנית והורסת לי את הכל ( את החיים ).

אני צריך כיוון לאן לפנות, אולי עליי קודם לקחת כדור נגד מחשבות טורדניות ואז ללכת לטיפול פסיכולוגי או שיש טיפול בלי כדורים שיטפל לי במחשבות הטורדניות ויעזור לי להגיע למימוש עצמי מבחינה חברתית הרגשתית וכו,

תודה. 

29/03/2017 08:50

עופר שלום וברכה,

תחילה רציתי לשאול: בגוף דבריך אתה מדבר על מחשבות טורדניות - האם המחשבות הללו הן אבדניות?

ולגבי שאלותיך:

אתה מעלה חשש שתגיע לטיפול פסיכולוגי אך ש"אחר תבוא מחשבה טורדנית ותהרוס לך את הכול". אולי גם זו מחשבה טורדנית?

נראה לי עופר, כי כדאי שתתייעץ עם פסיכיאטר (שאולי כבר יש לך קשר אתו) על המחשבות הטורדניות מהן אתה סובל, כדי שהוא יבדוק, מה ניתן תרופתית לעשות כדי לעזור לך.

ובאשר לטיפול פסיכולוגי : כתבת, שאתה רוצה להיות "מי שאתה באמת מבחינה חברתית". אמנם לא פרטת, אך כתבת קודם לכן, כי אתה מעוניין "להסיר מחסומים". לכן חשבתי ,שאולי רצונך "להיות מי שאתה מבחינה חברתית" קשור לסיטואציות חברתיות (תקן אותי אם לא קלטתי אותך נכון).

לאור כל זאת עלה בדעתי, שאולי כדאי שתשקול טיפול פסיכולוגי קבוצתי, שם תהיה לך ההזדמנות ללמוד לקחת מקום ולהביע את עצמך בסיטואציה חברתית.

מקווה שעזרתי,

דבי.

 

16/03/2017 20:01

הייתי מעוניינת לדעת מה ההבדל בין טיפול בפסיכותרפיה לטיפול פסיכולוגי רגיל. והאם באמת יש צורך בתקופת טיפול של למעלה. 

19/03/2017 09:06

רינה שלום וברכה,

אין הבדל בין "פסיכותרפיה" ל"טיפול פסיכולוגי" – אלה שתי הגדרות לאותו הדבר. "פסיכותרפיה" הוא פשוט התרגום העברי להגדרה באנגלית: "Psychotherapy".

באשר לשאלתך על אורך הטיפול: זה לגמרי תלוי במטופל – במטרות שהוא מציב לעצמו, שהרבה פעמים הוא מגיע להגדירן יחד עם המטפל ואז, כשהוא חש שמטרות אלה הושגו.

מניסיוני, שהוא רב, כל מטופלי ידעו מתי אין להם צורך יותר בטיפול – תחושתם הייתה, שיש באמתחתם את מה שהם זקוקים לו כדי להרגיש טוב עם עצמם ועם חייהם.


בברכה,

דבי.

16/03/2017 19:59
חוסר מוטיבציה     ו    שני שני    

כל חיי היו לי גלים של תקופות רעות בהן הייתי לא מרוצה מעצמי, מהתפקוד שלי בחיים, וכתוצאה מכך הייתה לי תחושת מועקה גדולה.

כשהטריגר נרגע אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי ומרגישה יותר מרוצה. עם זאת תקופה ארוכה לא הרגשתי אושר במלוא מובן המילה, לא יודעת אם זה בגלל ציפיות גבוהות מידי או כי תמיד היה משהו אחר ברקע שמנע ממני להיות שמחה באמת.

אני נמצאת באמצע שנות ה-20 לחיי, יש לי מקצוע, עזבתי את בית ההורים, יש לי בן זוג, ועדין בכל התחומים האלה יש לי איזשהו חוסר בטחון לגבי העתיד. האם המקצוע שלי מתאים לי, האם אני מתאימה למקצוע, ואם מה שאני עושה כרגע לא מתאים לי, מה כן? עם הבן זוג יש לנו חוסר הסכמה בנוגע למתי ואיך למסד את הקשר ולהביא ילדים לעולם, ולמרות שהגענו לאיזשהי החלטה ביחד אני עדין חוששת שדברים לא יסתדרו.

ובאופן כללי המצב בארץ (לא רק הבטחוני) ואיך זה מתבטא בכל התשתיות גם כן מתסכל אותי ומשפיע עלי כמעט בכל תחום בחיים.

בזמנו פניתי לרופא פסיכיאטר שהרגיע אותי שאני לא סובלת מבעיה נפשית אבל יכולה להעזר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מפאת חוסר זמן ומוטיבציה לא פניתי לטיפול.

רציתי לשאול האם הטיפול יכול לעזור ואיך הוא ישנה את המצב? זאת אומרת, מה מטרת הטיפול ומה אני ארגיש אחרת אחרי שאני עוברת אותו?

19/03/2017 08:49

שני שלום וברכה,

לי נשמע, שני, שאת מגיעה לכל מיני בחירות, כמו לעזוב את בת ההורים, בן זוג, מקצוע, אך שאת לא סומכת על בחירות אלה שלך ומכאן החששות מהן את כה מוטרדת.

ואני בהחלט יכולה להבין, מדוע אז אינך מאושרת - אנו מאושרים כשאנו סומכים על עצמנו, שכן אנו אז מרגישים שלמים עם בחירותינו בחיים, תהיינה אשר תהיינה, וכתוצאה חשים סיפוק וכיף עם עצמנו וחיינו.

בוודאי שטיפול יכול לעזור. בטיפול תוכלי, יחד עם המטפל/ת, להבין מה מביא לחששותייך ויחד אית/ה למצוא את הדרך להשתחרר מהם.

אך שני, אינני ממליצה על טיפול קוגניטיבי התנהגותי אלא על טיפול פסיכודינמי.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי מתמקד יותר בהווה – בתוכן של המחשבות המציקות ובלמידה ותרגול של התנהגויות חדשות מתוך מטרה ליצור שינוי בדפוסי החשיבה.

לעומת זאת, הטיפול הפסיכודינמי שם במרכזו התבוננות בעולמו הפנימי של  האדם. הוא אינו מסתפק בהתייחסות לתוכן של המחשבות המציקות כמו בטיפול הקוגניטיבי – התנהגותי, אלא מתייחס לתחושותיו של המטופל, שאחראיות להופעתן של המחשבות המציקות. וכפי שתיארתי לעיל, המטפל, יחד עם המטופל, מברר מה עומד בשורש תחושות אלה, ממה הן נובעות - מה שמאפשר למצוא יחדיו את הדרך להשתחרר מהן. לא פעם, בטיפול פסיכודינמי, המטופל מגלה, שחוויות שעבר בחייו מסבירות, מדוע הוא חש את מה שהוא חש בהווה ועל כן יהיה חשוב בטיפול להתייחס לחוויות אלה.

ומאחר ולכל חששותייך יש בעיני, כפי שכתבתי בראשית דברי, מכנה משותף, שהוא – הקושי שלך לסמוך על עצמך ועל בחירותייך – הרי שנראה לי, כי כדי לעזור לך, חשוב להבין מה עומד מאחורי קושי זה.

ממליצה בחום, שני, שתפני לטיפול פסיכולוגי -חבל שתסבלי ,כשבהחלט ניתן לעזור לך להשתחרר מסבלך.

בהצלחה!

דבי.

08/03/2017 18:16
דיכאון אחרי לידה     ו    מלמד מלמד    


היי, בת 30 ואמא ל2 כאשר הבכורה בת 2.9 והקטן 1.8.

ואני חושבת שאני בדכאון.

עברתי הריון לא פשוט נפשית עם הקטן שלי. כמעט כל בדיקה בהריון שלו הייתה כרוכה בבכי...המון המון המון בדיקות מי שפיר בשלב מאוחר של ההריון, מומחי ראש כליות בטן וכל מה שתרצי ובשביל הקינוח הוא נולד בקיסרי.

וגם אז לא היה קל, לא רק שעברנו דירה מס' ימים אחרי שנולד הוא היה גם תינוק לא פשוט..כל היום בכה ביום ובלילה.

ברוך השם כבר הכול מאחוריי , הוא כבר גדול יחסית ויותר קל...אבל נראה שדווקא עכשיו הכול צף לי.

יש לי הרבה התפרצויות, אני צועקת כל הזמן אני מרגישה שאני מאבדת שליטה - לפעמיים אני מתחבאת בשירותים/ מקלחת ובוכה , אין לי כמעט חשק מיני מה שמאוד מפריע לי ובעיקר לבעלי . חשבתי שאם אני אשיל את הק"ג המיותרים אני ארגיש יותר טוב עם עצמי, אבל זה לא קורה. אין לי חשק לכלום לא בא לי לעבוד ( אין ממש ברירה) לא בא לסדר את הבית לא בא להשקיע בזוגיות לא בא לי לסיים את הלימודים בקיצור אין לי חשק לכלום.אני לא מכירה את עצמי ככה , איפה כל האנרגיות שלי? השאיפות שלי? הכוח רצון שלי להתקדם ולעשות משהו..

אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי אבל לא ממש יודעת איך להתחיל. אשמח אם תוכלי לעזור לי.

16/03/2017 07:17

אישה יקרה,
 
תחילה התנצלותי על תשובתי המאוחרת – לא התפניתי קודם לכן לענות לך.

אין ספק, שמצד אחד את במצוקה קשה ומאידך, את רוצה בכל מאודך להשתחרר ממנה, כשגם ניסית לעשות זאת דרך "השלת הק"ג המיותרים" - כפי שתיארת, אך אינך מצליחה, מה שעוד יותר מתסכל אותך.

אני מאד מתרשמת מהיכולת שלך הן לתאר במדויק מה עובר עלייך והן למודעות שלך לכך, שכל מה שעברת עם הקטן שלך - הן בהריון שלו והן כשהוא היה תינוק קטן - "צף עכשיו" כדברייך.

קורה לא פעם, שכשהחיים מציבים בפנינו התמודדויות לא פשוטות, אנו מגייסים את כל כוחותינו וגם מעבר לכך כדי לעמוד בהן. אנו לא מרשים אז לעצמנו לתת לקושי להוריד אותנו, כי אנחנו יודעים שעלינו להתמודד. וכשמדובר בילדך היקר, שהאחריות כולה עליך לדאוג לו הן בהריון והן אח"כ, אני כל כך יכולה להבין, אם שמת את עצמך בצד, כדי לא לתת לרגשות הכה טבעיים שבוודאי עלו בך כמו אולי חרדה, תסכול ועוד, לקחת מכוחותייך להתמודד. אך כל זה לוקח כל כך הרבה אנרגיה מאיתנו.

ועל כן, כל כך מובן, שדווקא לאחר שהמצבים הקשים, שדרשו מאיתנו התמודדויות לא פשוטות ולקחו מאיתנו כל כך הרבה מכוחותינו, עוברים, הנפש, שכה התעייפה מהמאמץ שהיא עברה, רוצה ומרשה לעצמה לפרוק מעליה את כל הרגשות הקשים שהיא צברה והחזיקה בתוכה במשך אותם מצבים קשים.

נראה לי, מהתיאור הכה מדויק שלך את מה שאת עוברת, שזה מה שקורה לך כיום.


ובוודאי שניתן לעזור לך להשתחרר ממצוקתך!

ברור לי, כי כל מה שאת זקוקה לו זו אוזן מקצועית, שיחד אתך תעזור לך להגיע להבנה של מצוקתך הקשה, תהיה אתך בה וגם תדע לעזור לך להשתחרר ממנה. 

אין לי ספק, שהמודעות המרשימה שלך לעצמך והרצון הכביר שלך להשתחרר ממצוקתך יעזרו לך להפיק את מלוא התועלת מפנייה למטפל/ת מקצועי/ת כמו פסיכולוג/ית או עובד סוציאלי/ת.

בהצלחה!

דבי.

11/03/2017 21:00
חוסר מוטיבציה     ו    שני שני    

כל חיי היו לי גלים של תקופות רעות בהן הייתי לא מרוצה מעצמי, מהתפקוד שלי בחיים, וכתוצאה מכך הייתה לי תחושת מועקה גדולה. כשהטריגר נרגע אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי ומרגישה יותר מרוצה. עם זאת תקופה ארוכה לא הרגשתי אושר במלוא מובן המילה, לא יודעת אם זה בגלל ציפיות גבוהות מידי או כי תמיד היה משהו אחר ברקע שמנע ממני להיות שמחה באמת.
אני נמצאת באמצע שנות ה-20 לחיי, יש לי מקצוע, עזבתי את בית ההורים, יש לי בן זוג, ועדין בכל התחומים האלה יש לי איזשהו חוסר בטחון לגבי העתיד. האם המקצוע שלי מתאים לי, האם אני מתאימה למקצוע, ואם מה שאני עושה כרגע לא מתאים לי, מה כן? עם הבן זוג יש לנו חוסר הסכמה בנוגע למתי ואיך למסד את הקשר ולהביא ילדים לעולם, ולמרות שהגענו לאיזשהי החלטה ביחד אני עדין חוששת שדברים לא יסתדרו.
ובאופן כללי המצב בארץ (לא רק הבטחוני) ואיך זה מתבטא בכל התשתיות גם כן מתסכל אותי ומשפיע עלי כמעט בכל תחום בחיים.
בזמנו פניתי לרופא פסיכיאטר שהרגיע אותי שאני לא סובלת מבעיה נפשית אבל יכולה להעזר ב טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מפאת חוסר זמן ומוטיבציה לא פניתי לטיפול.
רציתי לשאול האם הטיפול יכול לעזור ואיך הוא ישנה את המצב? זאת אומרת, מה מטרת הטיפול ומה אני ארגיש אחרת אחרי שאני עוברת אותו?
 

11/03/2017 20:52
חוסר מוטיבציה     ו    שני שני    

כל חיי היו לי גלים של תקופות רעות בהן הייתי לא מרוצה מעצמי, מהתפקוד שלי בחיים, וכתוצאה מכך הייתה לי תחושת מועקה גדולה. כשהטריגר נרגע אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי ומרגישה יותר מרוצה. עם זאת תקופה ארוכה לא הרגשתי אושר במלוא מובן המילה, לא יודעת אם זה בגלל ציפיות גבוהות מידי או כי תמיד היה משהו אחר ברקע שמנע ממני להיות שמחה באמת.
אני נמצאת באמצע שנות ה-20 לחיי, יש לי מקצוע, עזבתי את בית ההורים, יש לי בן זוג, ועדין בכל התחומים האלה יש לי איזשהו חוסר בטחון לגבי העתיד. האם המקצוע שלי מתאים לי, האם אני מתאימה למקצוע, ואם מה שאני עושה כרגע לא מתאים לי, מה כן? עם הבן זוג יש לנו חוסר הסכמה בנוגע למתי ואיך למסד את הקשר ולהביא ילדים לעולם, ולמרות שהגענו לאיזשהי החלטה ביחד אני עדין חוששת שדברים לא יסתדרו.
ובאופן כללי המצב בארץ (לא רק הבטחוני) ואיך זה מתבטא בכל התשתיות גם כן מתסכל אותי ומשפיע עלי כמעט בכל תחום בחיים.
בזמנו פניתי לרופא פסיכיאטר שהרגיע אותי שאני לא סובלת מבעיה נפשית אבל יכולה להעזר ב טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מפאת חוסר זמן ומוטיבציה לא פניתי לטיפול.
רציתי לשאול האם הטיפול יכול לעזור ואיך הוא ישנה את המצב? זאת אומרת, מה מטרת הטיפול ומה אני ארגיש אחרת אחרי שאני עוברת אותו?

03/03/2017 18:30

דבי שלום רב

שמי רחלי ואני בת 43, נשואה+3 ילדים בגילאי 14,11,6, נשואה לבעלי 16 שנה (מכירים עוד מהתיכון).

בעלי מאוד אוהב להסתובב בשווקים, גם אני פעמים רבות מיצטרפת אליו.

הקניות הפכו להיות אובססיביות לגבי כל מיני דברים, ועם השנים הבית החל להתמלא בהמון דברים שבהתחלה הוחבאו בבויעדם, בארונות הבגדים, בכל מיני מקומות בבית.
בשל חוסר המקום בבית, בעלי הכניס דברים לארגזים והחל לסדר במיקלחון של חדר הורים. 
המקום התמלא לגמרי, וארגזים החלו להיערם בבית, במטבח, בסלון.

הדבר הפך להיות בלתי ניסבל, הילדים סובלים מחדרים עמוסים בבובות (בהתחלה זה היה מגניב, אבל הבובות נערמות ונאספות וניקנות והן צוברות אבק והילדים לא מעוניינים לשחק בהם).
האגרנות הפכה להיות הכל מהכל, בעיקר בובות קטנות וגדולות, ומחשבים ישנים שניזרקו, הרבה כבלים, ג'ויסטיקים, משחקי מחשב.

בהתחלה הייתי בטוחה שמשהו איתי לא בסדר, שהפכתי להיות מלוכלכת כי לא הצלחתי להשתלט על הניקיונות בבית. מצאתי את עצמי מעבירה ממקום למקום דברים כדי לנקות, לרענן את הבית.
קשה לי נורא, בעלי מודע לבעיה, אך הוא ממשיך מידי יום אחד בשבוע לינסוע לשוק פישפשים ולקנות דברים.
גם כלכלית כבר קשה, הקניות גם נעשות דרך אי.ביי, עליאקספרס........בקיצור בעלי מכור ואני מתוסכלת ועצבנית, ולא יודעת מה לעשות.

כבר חשבתי על גירושים.

המצב החמיר מאוד בתקופה האחרונה, המשפחה שלו מיודעת, טוענים שהוא זקוק לטיפול, אף אף אחד לא עושה שום דבר.

אובדת עיצות.

אשמח לתובנות ולעזרה.

רחלי

06/03/2017 05:36

רחלי שלום,

מכתבך אכן נוגע ללב.

אין ספק, שלבעלך בעיה שדורשת טיפול.

מצוין שהוא מודע לבעיה, שכן ראשית זה אומר, שיש לו בקרה שיפוטית על עצמו ושנית, בזכות מודעות זו, אני תקווה, שהוא יסכים להתייעצות עם פסיכיאטר, כדי לברר אתו על אפשרות של טיפול תרופתי, שבהחלט עוזר בסוג מקרים כזה.

לא יתכן שמצב זה ימשך וימשיך לגרום סבל לך ולכל המשפחה.


יתכן ובנוסף כדאי גם לשקול טיפול פסיכולוגי. אך הפנייה לפסיכיאטר לצורך ברור על אפשרות קבלת טיפול תרופתי היא בעיני הדחופה יותר.

בהצלחה!

דבי.

01/03/2017 20:29
חרדה בזוגיות     ו    יעל יעל    


שלום שמי יעל רווקה בת 37

יש לי קשר זוגי עם בחור שבעברו היה ערבי ונמצא בסוף תהליך גיור,

יש לו 2 ילדים מקשר עם בחורה יהודיה , ללא נישואים , יש לו קשר חזק ומאוד דואג לילדים ולבחורה .

אני מחכה ומצפה כשנתיים שהקשר ביננו יתמסד.

כרגע הוא בסוף תהליך הגיור וההרגשה שלי שעומד לסיים את התהליך ואנחנו נוכל להתחתן גורם לי פתאום לחרדות והיסוסים אם אני עושה את הדבר הנכון, אני מאוד לחוצה ופוחדת מלהתקדם בקשר זה לנשואים. לא יודעת מה עובר עליי פתאום קיבלתי רגליים קרות , אני מאוד אוהבת את הבחור ויש ביננו הבנה והתאמה בנפש , אני ממש מבולבלת ולא יודעת מה אני רוצה. בעבר כבר ידעתי שיש לי חרדה חברתית אבל לא יודעת אם קשור

אנא עיזרו לי בבקשה

יעל
 
 

06/03/2017 05:22

יעל שלום וברכה,

תוכלי בבקשה לפרט, למה את מתכוונת ,כשאת כותבת על כך, שאת "ממש מבולבלת ולא יודעת מה את רוצה, כשאת תוהה, אם זה קשור ל'חרדה חברתית' – שגם לגביה רציתי לשאול אותך, למה את מתכוונת.

כל זאת כדי שאבין את מהות מצוקתך.

תודה,

דבי.

23/02/2017 18:40
חרדה וטיפול     ו    ירצל ירצל    

שלום,

אני מטופל כבר מספר שנים בתרופות פסיכיאטריות נוגדות אובססיביות וחרדה. במהלך 2.5

השנים האחרונות הצלחתי להתמודד עם הלימודים האקדמיים (למרות חרדה משמעותית מלימודים) בזכות הסיוע התרופתי.

בקיץ האחרון החליפו לי תרופות בגלל תופעות לוואי, ומאז אני לא מצליח לתפקד. עזבתי את הלימודים בשל התגברות החרדה מהלמודים, היה לי כבר התקף חרדה מספר פעמים בזמן הלימודים והיעדר יכולת להתמודד.

רציתי לדעת האם קיימים סוגי טיפול פסיכולוגיים שבזמן קצר (יחסית...מספר חודשים הכוונה) יכולים להביא לשיפור משמעותי? האם יש טיפולים "ממוקדים" לחרדה מועצמת הקשורה למשהו ספציפי?

יש לציין, כי עומדים לרשותי רק 30 מפגשים מסובסדים, וחשוב לי לדעת האם מדובר במספר מפגשים מספיק לטיפול כנ"ל, או שמא מדובר במעט מפגשים? פשוט אין לי אפשרות לשלם מחיר מלא... אודה לכל עצה בעניין.

תודה! 
 

26/02/2017 10:12
חרדה וטיפול     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

ירצל שלום,

מדבריך משתמע, שהתרופות הקודמות אכן סייעו לך, בניגוד לתרופות החדשות. נראה לי, שיש מקום שוב לבדוק את נושא התרופות, כדי להגיע לתרופות שיסייעו לך, מבלי שיגרמו לתופעות לואי.

באשר לטיפול – כשאדם במצוקה כלשהי, בוודאי עקב חרדה ונטיות אובססיביות – אני תמיד ממליצה לנסות בנוסף לטיפול תרופתי גם טיפול פסיכולוגי.

אין לדעת מראש את זמן הטיפול הדרוש לטיפול, שכן זה תלוי במטופל - לכל אדם יש את הקצב שלו שבו הוא עובר תהליך טיפולי.

ובאשר לשיטת טיפול – אכן יש שיטות טיפול שונות, ביניהן שיטת טיפול ממוקד קצר טווח, אך גם פה, אין לדעת מראש אם זהו הטיפול המתאים לך.

אולי, מאחר ונושא התשלום לטיפול הוא חשוב לך, כדאי שתנסה מספר פגישות של טיפול ממוקד קצר טווח כמו 'טיפול קוגניטיבי -התנהגותי 'ותראה בעצמך אם אתה מפיק מכך תועלת.

תוכל תמיד לעבור לטיפול בשיטה אחרת, כמו טיפול שיורד יותר למניעים של מצוקתך – אם כי יש בהחלט סבירות, שטיפול זה יצריך זמן ממושך יותר מאשר 30 פגישות.


אך יש מקומות, שהתשלום לטיפול פסיכולוגי בהם הינו זול יותר מאשר הטיפול הפרטי:

-          קליניקות של סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית לתואר שני בכל האוניברסיטאות.
-          "טנא טיפול אפשרי" (ניתן למצוא אותו באינטרנט לפי שם זה),
-          כן קליניקות באוניברסיטאות כמו תל-אביב, חיפה, ירושלים ובר-אילן.

בהצלחה!

דבי.

20/01/2017 23:41
כעס     ו    אברהם אברהם    

שלום . רב 
אני בן 64 יליד הארץ .
מתגורר בגדרה . נרשם לי דוח לא חוקי על חניה .בשנת 2014. לאחר פנייתי למועצה.. התקשרו אלי ונאמר לי שהדוח בוטל.
לאחר שנתיים קיבלתי הודאת תשלום על הדוח הנ"ל. 
פניתי למנהלת הפיקוח .ולפי דבריה לא הייתה סיבה לבטל את הדוח.למרות שהדוח לא חוקי. ביקשתי להשפט.
ב 24.1 אני אמור ללכת למשפט .
בנוסף לפנייתי .ופגישה עם ראש המוצה שהבטיח לברר ולטפל .בנושא הנ"ל לאחר שהצגתי את כל הראיות .שאני החניתי במקום המותר לחנייה.נתן לי את הרושם
שהנושא הנ"ל ייפתר . ובכן אני מרגיש שהולכתי שולל.ולא נעשה כלום,
אני כעוס ולא יכול להרגע. והכעס פוגע בהרגשתי הבריאותית
הכבוד רב
אברהם אהרון 

12/02/2017 23:11
כעס     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

אברהם שלום וברכה,

תחילה עמך הסליחה שלא עניתי לך עד עתה – לא הייתי פנויה לכך.

אני כל כך מבינה את הכעס שלך, אך אני מבינה, שכבר התקיים המשפט.

תוכל, בבקשה, לכתוב לי מה שלומך?


תודה,

דבי.

15/02/2017 07:58
כעס     ו    אברהם אברהם    

שלום רב
המשפט לא התקיים .הוא בוטל ע" התביעה של המועצה.
כתב ההגנה שלי הוכיח שאני צודק. לכן הם משכו את .התביעה וביטלו את המשפט נגדי.
אני עדיין כוכס. על .ההיתנעלות של מנהלת הפיקוח .שהחליטה .בשיחה טלפונית איתה.שלא מעניין אותה אם אני צודק או לא. ( תשלם את הדוח או תישפט .) 
למרות שאמרתי לה שהדוח לא חוקי. ווהוכחה לכך .ביטול התביעה יום לפני המשפט
אני כל פעם נזכר מחדש  וזה גורם לי לכעס.

21/02/2017 09:01
כעס     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

אברהם שלום,

אני חשה, שאתה לא נותן לעצמך מספיק קרדיט על כך, שבזכות העובדה שלא ויתרת על עמדתך, בסופו של דבר ניצחת את המערכת.

לצערנו, מקרים כמו שקרו לך, בהם סמכות מנהלית בכל מסגרת שהיא מתייחסת באופן לא מוצדק ופוגע, קורים לא פעם. אך מתברר, מהעובדה שהמשפט בוטל, שבזכות עמידתך על צדקתך, המערכת כן התייחסה לעמדתך.

כך שנראה לי, שמה שייטיב עם הרגשתך, הוא שראשית תיקח בחשבון, שההתנהגות של מנהלת הפיקוח אינה אישית כלפיך – שכן, כפי שציינתי, התנהגות כזו קורית, לצערנו, לא פעם ועל כן אותה מנהלת פיקוח בוודאי מתנהגת כך כלפי כולם ושנית – תיקח, כפי שציינתי לעיל, הרבה קרדיט לעצמך שלא ויתרת על עמדתך ושבזכות כך, ניצחת את המערכת.

מקווה שעזרתי.

דבי.

15/02/2017 21:33
חיזוק הביטחון     ו    לילי לילי    

שלום רב,

ילדתי בת 3 והולכת למסגרות מגיל 8 חודשים.

חשוב לומר, היא ילדה מאוד נבונה, קשובה, אמפתית וסופר רגישה ולוקחת ללב.
מהגן הראשון היא נמצאת עם ילדה אחת ו"דבוקה" ואובססיבית אליה מאוד בעיקר בשנה זו.
היא משחקת גם עם ילדים אחרים אך כשהילדה בסביבתה היא עושה כל מה שהיא עושה והולכת אחריה כמו צל.
היא ילדה עם משמעת גבוהה בגן ועושה כל מה שהיא נדרשת ומעולם לא נקראתי לשיחה או שדווח לי על התנהגות בלתי הולמת.

הילדה השניה גם גרה מולנו והן נפגשות די הרבה ואפילו הולכות יחד לחוג.

בכל עת שהן ביחד, ורק ברגעים אלה, כל מי שעם ביתי הופך להיות "שקוף". היא נתונה לכל ההשפעות מצד הילדה האחרת שגם היא נבונה מאוד ויודעת לזהות את החולשות של ביתי ולסובב אתן לטובתה.

חשבנו להעביר אותה גן אך הדבר קשה לנו שכן ישנם ילדים רבים שמלווים אותה מהמסגרת הראשונה שם.

ברצוני לדעת, איך ואילו כלים ניתן לתת לה על מנת להתחזק מול אותה ילדה ולא לתת לה להשפיע עליה כל כך.
בנוסף, האם במקרים כאלה כדאי להעביר מסגרת ולהפריד ביניהן גם אחרי שעות פעילות הגן?

תודה רבה.

21/02/2017 08:50

לילי שלום,

כדי לקבל תמונה טובה יותר לגבי בתך, תוכלי בבקשה לכתוב לי, למה התכוונת, כשדיברת על "החולשות של בתך"?

תודה,

דבי.

20/02/2017 11:52
התנכלות בעבודה     ו    רינת רינת    

שלום,

במהלך עבודתי בחברה גדולה זכיתי ליחס עוין וגרוע במיוחד מהמנהל שלי. התלוננתי עליו וההנהלה טייחה את התלונה וניסתה להציג אותי כלא אמינה. עברתי עשרות שיחות שבהן ניסו לגרום לי להתפטר והתנכלו לי. נפגעתי מאוד ולאחר שעזבתי שם, עבדתי תקופות קצרות במשרות אחרות, עד שהבנתי שהפגיעה קשה מדי. מאז אני בבית, מרגישה שאני לא יכולה לחזור ולעבוד עם אחרים. צריך לציין שיש רקע במקור של חרדה ו - OCD.

אני משחזרת באופן יומיומי דיאלוגים ושיחות שהיו, הטחות האשמות בי, ומנסה כביכול "לענות" (את מה שלא עניתי אז, כשישבתי וספגתי) ו"לשנות" את העלילה. זה גורם לי לחוסר ריכוז משמעותי ולהמון תסכול, בלי יכולת כמובן לשנות את מה שכבר היה, אך גם בלי יכולת להמשיך הלאה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחזור לעבודה בסביבה רגילה.

האם זה מצב של פוסט טראומה? האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי?

תודה רבה,

רינת

21/02/2017 08:42

רינת שלום וברכה,

אני מבינה ממה שכתבת בסוגריים: "לא עניתי אז, כשישבתי וספגתי" כי את מצרה על כך, שאפשרת לעצמך לספוג את ההערות המאשימות שהופנו כלפייך במקום להגיד את דברך, מה שמשאיר אותך בתחושה של קרבן, בתחושה שהתעללו בך, מבלי שהגנת על עצמך - תחושה מאד קשה, שיכולה לא לתת מנוח, כפי שאת מתארת.

אך אני גם יכולה להבין, כמה היה לך קשה לענות, בין אם היה זה מול המנהל, בין אם היה זה מול ההנהלה ובין אם היה זה מול שניהם. בעמידה מול המנהל הרי לא יכול להיות לך הביטחון, כי אין הוא נתמך על ידי ההנהלה (דבר שהוכח כנכון במקרה שלך) וגם מול ההנהלה לא יכול להיות לך הביטחון, שאין הם תומכים במנהל (שוב דבר שהוכח כנכון במקרה שלך), כך שמלכתחילה היית בעמדה נחותה מול המנהל וההנהלה.

לצערנו, מקרה כמו שלך הוא מאד שכיח, שכן לא חסרים מנהלים שמשתמשים ב"כוח" שיש להם כדי להתנהג באופן שיכול מאד לפגוע בעובדים שלהם, כשהעובד, בתוקף היותו עובד, אינו יכול לשנות זאת.

אני מבינה, רינת, כי הפגיעה שעברת פגעה בביטחון שלך לסמוך על האפשרות, שבמקום עבודה אחר, מקרה כמו שעברת לא יישנה - דבר שגורם לך, כפי שאת מתארת, לחשוש מלחזור ולעבוד במקום אחר.

אפשר בהחלט לעזור לך להשתחרר מחשש זה ולצורך זה אני בהחלט ממליצה בחום שתיפני לאיש מקצוע מטפל (פסיכולוג או עובד סוציאלי) שיוכל לעזור לך בכך. כל כך חבל, שלא מספיק שעברת את הסבל בעבודה, אלא שאת ממשיכה כל כך לסבול גם היום.

באשר לשאלתך אם מדובר ב"פוסט טראומה" - איני מאמינה בניסיון לתת הגדרות כלליות למצוקות של אדם. זאת מאחר וכל אדם הוא עולם בפני עצמו והגדרה כללית אינה יכולה לתאר את מהות ומניעי מצוקתו.

מאחלת לך בהצלחה!

דבי.

12/02/2017 17:39

שלום רב,

שמי נוגה ואני בת 22. יש לי כבר בערך 5 שנים חרדה מלעזוב את ההורים, אני תמיד מרגישה שהם צריכים אותי (יש לי עוד אח אבל הוא בקושי בבית, ואמא שלי מובטלת שסובלת מקשיים נפשיים).

הדבר הזה מאוד מפריע לי בחיי היומיום, אני מבטלת מפגשים חברתיים, וכשאני כן קובעת אני משתדלת לקבוע את זה בזמן שההורים שלי באירוע מחוץ לבית וכו'..

אני יודעת שהפחד הזה לא רציונלי אבל איך משתחררים מזה? אני גם כנראה אתחתן בקרוב ואני ממש חוששת מזה, שכן אצטרך לעזוב את העיר (חבר שלי מאיזור אחר בארץ וכנראה נגור באיזור שלו), ואני מפחדת מלהיות רחוקה מהם ומה הם יעשו אם יזדקקו לי? אולי שווה לי לעבור אבחון פסיכולוגי?

אשמח לסיוע מכם,

תודה רבה.

12/02/2017 23:33

נוגה שלום וברכה,

דאגתך להורייך נוגעת ללב.

אני מבינה ממה שכתבת, כי דאגתך לאמך נובעת מכך, שהיא סובלת מקשיים נפשיים ומובטלת.

אשמח לשמוע מה עומד מאחורי דאגתך לאביך.

אך אולי הורייך גם מעבירים לך מסר, שהם מצפים ממך שתהווי עוגן עבורם?

בכל מקרה חשוב לי להדגיש, כי ילד אינו אמור להוות עוגן להוריו. ההפך הוא הנכון. את גם לא תרצי שילדייך יהוו עוגן עבורך. מגיע לך לחיות חיים עצמאיים משלך, עם בן זוגך, בכל מקום שתבחרו, מבלי שתהיי שקועה בדאגה מתמדת באשר למצבם של הורייך.

אך אם את חשה, שאת מתקשה להשתחרר מהציפיה להוות עוגן עבור הורייך, מה דעתך לפנות למטפל/ת מקצועי/ת שיוכלו, יחד אתך, להבין מדוע את מצויה בתחושה כזו ולעזור לך להשתחרר ממנה?

אגב, האם אמך מקבלת תמיכה נפשית?

מקווה שעזרתי,

דבי.



08/02/2017 11:24
מצב חברתי     ו    צביה צביה    

שלום רב

נבדק נשאל את השאלה הבאה.

כיצד היית נוהג אם היית באולם קולנוע והיית מריח ריח כבד של עשן.?

הנבדק השיב הייתי בורח

על מה מעידה התשובה?

 

12/02/2017 23:14
מצב חברתי     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

צביה שלום,

לא ניתן להסיק מתשובתו של הנבדק על מה היא מעידה מבלי לברר אתו מה עומד מאחורי תשובתו.

בברכה,

דבי



06/02/2017 14:54
התמודדות     ו    שני שני    

היי דבי,

הורי נשואים כ40 שנים. מאזו מתמיד, יחסיהם היו רעים מאוד- אלימות מילולית רבה, צעקות, ריבים בלתי פןסקים וכיוצא בזה. לצערי, הם אינם נפרדים מטעמים כלכליים.

עם זאת, לאחר שאימי חלתה במחלת הסרטן לפני מספר שנים, התנהגותה נעשתה אף מוקצנת יותר וכעת, כאשר באם נאמרות לה המילים הקלות ביותר עם אינטונציה שאינה במקום לעמה, היא צועקת ומקללת את אבי. יש לציין, כי אבי אלים מילולית מזה שנים, מה שמביא לזוגיות איומה (שכמובן הותירה את רשמיה הן על אחותי הגדולה ממני בשנתיים והן עליי). לצערי, בכל פעם שהוריי רבים (מריבות הכוללות צרחות וקללות הנשמעות היטב בכל רחבי הבניין בעיר הקטנה בה הם גרים), אבי מתקשר אליי כדי ליידע אותי, באמצע יום עבודה. עצביי הרופפים ככל הנראים, אין מאפשרים לי להשאר רגועה לנוכח השיחה, ומלבד מחשבות בלתי פוסקות לאורך כל היום על הנושא, אני בוכה, עוד בטלפון לעיתים (דבר המביא ללגלוגו של אבי עליי, למרות שאמרתי לו במפורש שאין שום רע בבכי). כאשר אני מבקשת ממנו, בכל לשון של בקשה, ובכל פעם מחדש שיפסיק לערב אותי בזה כי אין לי איך לעזור, הוא מציין כי אין טעם כי אבוא יחד עם בן זוגי להתארח אצלם כמדי יום שישי. הבהרתי שזה מיותר לחלוטין אותו איום, אז מלבד עוד צעקות, לא קיימת תגובה הגיונית.

אני תקועה בין אימי שסובלת מדכאון קשה, אבי שסובל מהחיים לצידה ואחות מבוגרת ממנה בה אני תומכת במה שרק אפשר על מנת לחיות חיים נורמלים ככל האפשר (מאובחנת כחולה במחלת נפש. בודדה לחלוטין שרק לקראת גיל 40 עברה לגור לבדה). עם אימי אין מה לנסות לדבר מאחר והיא נוטה להגיב בכעס אם מבקשים ממנה ללכת לדבר עם מישהו.

קצרה היריעה מלהכיל את כל מסכת חיי. אך המחשבות בנושאים הנ"ל הן בלתי פוסקות. וכל רצוני הוא להיות קצת שמחה לצד בן זוגי שסובל ממצבי הרוח שתוקפים אותי לאחר כל שיחה עם אבי או אחותי.

אני עייפה נפשית. לאחרונה גם יש לי כל מיני תסמינים שאיני יודעת באם קשורים ללחץ אותו אני חווה (צלצולים באוזניים, פעימות לב מהירות) ולמען האמת איני יודעת מה לעשות או למי לפנות. אבל מאוד עייפה ובוכה המון.

12/02/2017 23:09
התמודדות     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

שני יקרה,

אכן סבלך נוגע ללב.

אך שני – נראה לי, שאת מנסה לגרום לאביך להבין, כמה הוא מקשה עליך, כשהוא משתף אותך במצבים הקשים בינו לבין אמך ועל כן מצפה שהוא יעתר לבקשתך לא לערב אותך בכך.

ולמרות שאת בוכה, כשהוא מתקשר ומערב אותך בנ"ל, הוא לא רק לא מבין כמה הוא מקשה עליך אלא אף מלגלג עליך וגם, כפי שאת מציינת, נוהג "באופן לא הגיוני" כשהוא "מאיים" לא לארח אותך ואת בן זוגך.

נראה לי, כי חשוב, שתוכלי לרדת מהציפייה שהוא יבין אותך – שכן לא רק שזה לא קורה, כפי שציינתי לעיל, אלא הוא מגיב לציפייה זו באופן פוגע ומעליב.

אך אני גם מבינה, כי עצם המצב בין הורייך וכן מצבה של אחותך מאד כואבים לך ומכבידים עלייך וכפי שאת אומרת: 'כל מה שאת רוצה הוא להיות מאושרת לצד בן זוגך.'

ועל כן, כשאביך מתקשר אליך ומערב אותך במצבים הקשים המשפחתיים, נראה לי, כי הוא נוגע במקום פגיע וכאוב אצלך, שממילא קיים.

בוודאי שאת עייפה נפשית ומאד סביר שהתסמינים שאת חווה קשורים למצבך הרגשי.

בעיני, מה שיעזור לך, הוא שתוכלי להיפרד מהמעורבות הרגשית העמוקה שלך במה שקורה עם הורייך וגם במה שקורה עם אחותך (שכן, נראה לי, כי את לוקחת על עצמך אחריות רגשית כבדה מדי בצורך לתמוך בה).

ברור לי, כי אין זה קל להגיע להפרדות הנ"ל ולכן, שני, אני ממליצה בחום כי תעזרי על ידי מטפל/ת, שיוכל/תוכל לעזור לך לעבור תהליך זה של הפרדות.

ובאשר לאחותך – אני ממליצה שהיא תקבל תמיכה נפשית ממישהו מקצועי, כדי לעזור לך להשתחרר מכובד האחריות הרגשית שאת חשה כלפיה. אך כפי שציינתי לעיל, כי נראה לי, כי את לוקחת על עצמך אחריות רגשית כבדה מדי בצורך לתמוך בה – מטפל/ת יוכלו לעזור לך להשתחרר גם מכך.

מקווה שעזרתי.

דבי.


20/01/2017 01:09

1. האם קיום יחסי מין עם נערת ליווי ללא קונדום היא עילה לאישפוז פסיכיאטרי ?
2. האם רצון לקיום יחסי מין עם נערת ליווי ללא קונדום היא עילה לאישפוז פסיכיאטרי?

08/01/2017 16:57

שלום רב,

יש לי 2 בנות בגילאי 21 ו20, ביתי בת ה-20 עברה הפלה לפני כחצי שנה (התנסות מינית ראשונה ושכחה לקחת גלולה במהלך החודש).

בעלי ואני חושבים שהיא חייבת לספר לאחותה הגדולה מכיוון שאנחנו דוגלים שחשוב מאוד שבמשפחה לא יהיו סודות (אין לנו שום בעיה ששני הבנים שקטנים מהם -גילאי 13 ו16 לא  ידעו בשלב הזה) לביתי קשה לספר לאחותה מכיוון שהיא חוששת שאחותה תבקר אותה ולא תבין אותה..

שאלתי היא:
1. האם נכון שאנחנו "מכריחים" שתספר לאחותה?
2. יש לי כאמא חשש מסויים שזה יגרום לאחותה הגדולה "שוק" מכיוון שאין לה שום ניסיון עם בן זוג ולא ניסיון מיני (אחותה  הקטנה שונה מאוד ממנה ומקדימה אותה בנושאים רבים)

אני אשמח מאוד להכוונתך כי באמת אני ובעלי לא יודעים מה הכי נכון לעשות, גם לנו לא היה הנושא פשוט בכלל אך התמודדנו ותמכנו מאוד בביתי (לא האמנתי כאמא שאצלי בבית זה יקרה -אנחנו משפחה מלומדת  חמה ותומכת , שהחינוך והערכים מאוד חשובים אבל כמו שאומרים אין לדעת אף פעם)

13/01/2017 05:57

אילנית שלום וברכה,

את מספרת כי את ובעלך דוגלים בכך שבמשפחה לא יהיו סודות.

אך יש ענין, בעיני מאד חשוב, ששומר על האמון בין הילד להוריו ומאפשר לו לשתף אותו בדברים אישיים, עד כמה שירצה, כמובן. וזוהי הידיעה שתהיה לו, שדברים אישיים שלו, בהם הוא משתף את הוריו, יישמרו אך ורק בינו לבינם.

ההורים הם אלה, שביכולתם להכיל את ענייניהם האישיים של ילדיהם ולתמוך בהם. זהו גם תפקידם. לכל אחד מהאחים יש את הצרכים האישיים שלו, שבעטיים הם עלולים להיכנס למצוקה במידה וייחשפו לדברים אישיים שנוגעים לאחיהם.

זאת כמו במקרה שלכם, בו אתם חוששים מכך, שבתכם הגדולה עלולה להיכנס למצוקה, כשתיחשף למה שאחותה עברה ואף, כפי שבתכם הצעירה חוששת, תכעס ותבקר אותה. וחבל - כי כתוצאה בתכם הצעירה עלולה לא לרצות יותר לשתף אתכם בדבריה האישיים וגם יווצר מתח בינה לבין אחותה הגדולה.


בנוסף, הידיעה שדברים אישיים של ילד נחשפים לאחיו תעורר אצל האח את החשש מלספר דברים אישיים משלו להוריו, מפחד שאחיו ייודעו על כך, דבר שיכול לגרום גם לו מצוקה, מהטעמים שציינתי לעיל.

כך שבמקרה שלכם, בתכם הגדולה, במידה ותשותף במה שעבר על אחותה, עלולה בעתיד לא לשתף אתכם בדבר אישי מסוים שלה, אך ורק מהחשש שזה ייוודע לאחותה.


אילנית – זכותך והייתי אומרת אף חובתך וחובת בעלך כהורים להיות השותפים היחידים של הדברים האישיים שעוברים על ילדיכם : חשוב מאד לשמור את ההיררכיה של הורים – ילדים,  בה ההורים הם היחידים המכילים את חייהם האישיים של ילדיהם.

מאחר ואם וההורים משתפים את הילדים במה שקורה לאחיהם, או כמו שחשבתם לעשות – לכפות על בתכם לשתף את אחותה הגדולה במה שעבר עליה אתם, ההורים לא לוקחים אז בחשבון, שמדובר בילדים, שאין זה הוגן להעמיס עליהם דברים שעלולים לגרום להם למצוקה.

וילדים אמורים לקבל זאת, במיוחד כשזהו עקרון שמונהג לגבי כל הילדים. חשוב לשמור על ההיררכיה הנ"ל, כדי לשמר את האמון של כל הילדים בהורים כדמויות, שיכולות להכיל את ענייניהם האישיים של ילדיהם: ברגע שעניינים אלה מועברים לאחיהם, ההורים נתפסים כמי שאינם יכולים להכיל לבדם את ענייניהם האישיים של ילדיהם.

הסכנה אז היא, שהילדים לא ירצו להמשיך ולשתפם בענייניהם האישיים, כאמור - עד כמה שכמובן ירצו (מתבגרים, בשאיפתם לתחושת עצמאות, שכרוכה בתהליך הפרדות מהוריהם, לא תמיד מעוניינים לשתפם באי אלו נושאים - מעדיפים לשתף בהם את חבריהם - אך יש יותר סיכוי שישתפו את הוריהםף כשההורים הינם הורים מכילים וכפי שכתבתי לעיל – שומרים על פרטיות האינפורמציה האישית שילדיהם מעבירים אליהם).

חשוב להשאיר לילד את הבחירה אם לשתף מי מאחיו במה שעובר עליו - לפעמים יכול להיות לו יותר נוח לעשות זאת מאשר לשתף את ההורה ואם האח יראה לנכוןף שכדאי לשתף את ההורים, הוא יוכל להמליץ על כך לאח ששיתף אותו בדבריו האישיים ולשמש בכך גשר בין האח לבין הוריו. אז גם יישמר הקשר הטוב בין האחים.

בברכה,

דבי.

13/01/2017 18:51

דבי תודה על המענה,

חשוב לי לציין שכל חברותיה של ביתי (זו שעברה את ההפלה) יודעות מהנושא כי הן היו שותפות מלאות במה שקרה, אני חוששת שהן יפלטו את זה מול אחותה...הן בנות בית אצלינו, לכן אני שוב שואלת האם כדאי שביתי תספר או שבאמת להניח לעניין ולהשאיר אותו לבחירתה של ביתי?

15/01/2017 08:28

אילנית שלום וברכה,

כפי שכתבתי בתשובתי הראשונה אלייך, מצוקה כלשהי של ילד אינה אמורה להיות באחריות של אחיו/אחותו אלא באחריותו של הוריו. בשל כך אין זה נכון לצפות מבתך בת ה-20 אף לבחור אם לספר לאחותה על העניין - שכן בזה את מעבירה לה מסר, שהיא אמורה לקחת בחשבון את מצוקתה האפשרית של אחותה.

ובאשר לבתך הגדולה: רציתי לשאול, אילנית, אם חששך, שבתך תקבל "שוק" מהיוודעותה לנושא ההפלה של בתך, הוא תוצאה של תחושתך, שבתך הגדולה מצויה באיזו שהיא מצוקה? מצוקה, שאולי כפי שכתבת, היא סביב העובדה שהיא עדיין לא חוותה זוגיות או אולי בשל סיבות נוספות? אם אינך בטוחה בכך, אולי יש מקום לברר זאת עם בתך?

אני שואלת זאת, שכן אם אכן בתכם הגדולה במצוקה, יש מקום, בעיני, לייעץ לה לפנות לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לה עם מצוקתה זו. או אז, גם לא תחיי בחשש שמא ייודע לה ענין ההפלה של בתך ושהיא תקבל זאת קשה.

ועצה קטנה לגבי חששך שחברותיה של בתך יפלטו את עניין ההפלה: תייעצי לבתך לבקש מחברותייך לשים לב ולא לפלוט מידע כזה.

אמנם אין ערובה מוחלטת שלא תהיה פליטה, אך גם אם זה יקרה וחששך שבתך תהיה "בשוק" יתאמת והיא לא תירגע עם הזמן, יהא זה אכן סימן מובהק לכך, שבתך מצויה במצוקה שהיא לגמרי משל עצמה ואינה קשורה לנושא ההפלה של אחותה: נושא ההפלה יהווה אך ורק טריגר (מזרז) להעלאת מצוקתה זו על פני השטח. אז גם תדעי בביטחון (ואולי גם היא) על מצוקתה זו שלה וכפי שציינתי לעיל, ניתן יהיה לעזור לה, על ידי כך שתציעי לה לפנות לייעוץ מקצועי.

אגב, רציתי גם לייעץ, שבמידה ובתך הצעירה יודעת על חששך מתגובתה של אחותה, במקרה שעניין ההפלה יוודע לה, שתקיימי עם בתך הצעירה שיחה, בה תאמרי לה, כי חשבת על הענין שוב (לבחירתך, אם את רוצה לומר לה שהתייעצת לגבי הנושא) וכי אין לבתך מה לדאוג לגבי אפשרות של תגובה קשה מצד אחותה. זאת מאחר ואם זה יקרה, את תטפלי בכך. מאד חשוב שבתך הצעירה לא תחוש, שעליה האחריות והדאגה לאחותה, אלא שהוריה הם היחידים המכילים ודואגים לכל ענין שעולה אצל כל אחד מילדיהם.

מקווה שעזרתי.

אל תהססי לפנות אם יש לך שאלות נוספת.

דבי.

15/01/2017 10:45

דבי שלום,

תודה רבה על המענה המפורט והסבלנות שלך, אני מעריכה זאת מאוד, עזרת לי בהחלטה ואמרתי לביתי שהבחירה היא  שלה אם לשתף את אחותה בנושא,

(בניתיים החליטה שהיא לא מעוניינת לספר לאחותה)אחרי שקראתי הבנתי שיכול להיות שלחצתי עליה לעשות משהו שהיא לא כל כך רוצה... ...לגבי ביתי הגדולה לא היא לא במצוקה, אלא העלתי את החששות שלי ושל בעלי במידה והיא תדע מהעניין....יכול להיות ממקום של מגננה עליה...........

אני כן חושבת שלא כדאי להשאיר סודות בין אחים במשפחה, אך יחד עם זאת לתת לביתי להחליט את ההחלטה הנכונה מתי ואם בכלל לספר לאחותה וזאת בגלל שהיא קצת חוששת מתגובתה של אחותה -שהיא לא תבין אותה ותבקר אותה.....

08/01/2017 13:56
מצוקה     ו    דניאלה דניאלה    

בהקשר להודעת קודמת לכן.. מצוקה זה נושא ההודעה...
שכחתי לציין שבני סובל מדיפרסיה מאניה ומטופל בכדורים.  
האם יש לזה קשר לדיפרסיה מאניה .התנהגות כזו ..או ממש לא קשור לדיפרסיה מאניה וזה משהו באישיות שלו. שהוא שתלטן. כל מה שאביו אמר לו בילדותו. הוא אומר לי כעת שאני בזבזנית  ושקרנית . כאילו משתלט לי על החיים שלי...... מחכה לתשובה בהקדם....

12/01/2017 22:29
מצוקה     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

דניאלה יקרה, 

תחילה מתנצלת מעומק  ליבי על שלא עניתי לך עד עתה - אך פשוט לא התאפשר לי לעשות זאת.

אכן, מצוקתך נוגעת ללב – גם לאבד בן, גם בעל אלים ועוד בזמן שבנך היה חולה וגם בן אלים.

אין שום סיבה, דניאלה, שתספגי הן את האלימות של בעלך והן את האלימות של בנך. כל כך חשוב שלא תפחדי לא מבעלך ולא מבנך. חיים מתוך פחד אינם חיים. וחיים של כניעה מתוך פחד הם חיים של עבדות – את הופכת את עצמך לאסירה של בנך. כל כך חשוב שתוכלי, ללא פחד, לעמוד מול בנך ולסרב הן להיכנע לדרישותיו ממך והן לשמוע ממנו אלימות מילולית, גם אם זה כרוך בניתוק השיחה עמו וגם אם זה כרוך בניתוק הקשר שלו ממך. הרי להיות בקשר עם בנך מתוך כניעה הוא לא קשר. זהו קשר סדיסטי  (מצד בנך)  ומזוכיסטי (מצדך כלפי עצמך).

אם יש סיכוי שבנך יכבד אותך ויקיים אתך קשר נורמלי, זה יוכל לקרות, רק אם לא תפחדי לא ממנו ולא מבעלך ותוכלי להעמיד גבולות ביחס לשניהם - או אז את תפגיני מולם את הכבוד שאת רוחשת לעצמך ודורשת אותו מסביבתך – בוודאי סביבתך הקרובה – בעלך ובנך.

ולא מספיק שתוכלי רק לעמוד מול בנך אלא שתוכלי גם לעמוד מול בעלך – כדי שבנך יראה בך אשה שעומדת על שלה, ללא פחד מאף אחד והדורשת שיכבדו אותה.

דניאלה – אני יכולה לתאר לעצמי שאולי לבד יהיה לך קשה להתחזק בצורה כזו, שתוכלי לא לפחד לא מבעלך ולא מבנך.

מה עוד, שאת אחרי אובדן כל כך קשה של בנך היקר.

אני ממליצה לך בחום לפנות למטפל מקצועי (פסיכולוג/ית או עובד/ת סוציאל/ת) כדי לעזור לך להתחזק ולהיות יכולה לעמוד מול בעלך ובנך ולדרוש את הכבוד שמגיע לך לקבל מהם!

בהצלחה רבה!

דבי.
 

15/01/2017 07:16
מצוקה     ו    הנהלת הפורום דבי ז'ולטי    

דניאלה שלום,

אכן לא שמתי לב להודעה נוספת זו שלך ותודה רבה ששלחת לי אותה שוב, שכן זו אינפורמציה מאד חשובה לצורך הבנת התנהגותו של בנך. 

ברצוני לציין בתחילת דברי, שאינני מומחית למאניה דפרסיה. מסיבה זו, וגם מהסיבה, שכדי לדעת אם התנהגותו של בנך קשורה למאניה דפרסיה שיש לו, יש צורך בהסתכלות קלינית של פסיכיאטר, שיתרשם ממנו אישית (האם הוא נמצא במעקב אצל פסיכיאטר?).

אך לעניות דעתי, יכול להיות בהחלט קשר בין התנהגותו של בנך לבין המאניה דפרסיה שיש לו. אולי הוא אינו מאוזן לגמרי על ידי הכדורים?

ושוב לעניות דעתי, כשאדם, שסובל ממאניה דפרסיה, מאוזן על ידי כדורים, הוא אינו אמור בהכרח להתנהג כפי שבנך מתנהג – אך שוב, כדאי שתתייעצי לשם כך עם פסיכיאטר.

רציתי עוד להוסיף, שעתה, ששוב שלחת לי את הודעתך הקודמת, על כך שלבנך מאניה דפרסיה, אני יכולה להבין, אם עלתה בך חרדה שמא האיום שלו שיתאבד עלול להתממש, דבר, שאני מתארת לעצמי, מכניס אותך למצוקה עוד יותר גדולה בנוסף להתנהגותו האלימה כלפייך.

מאידך, בהחלט יתכן שהבן משתמש באיום זה אך ורק ככלי להפחדה מולך. אך כדי שתהיי שקטה ותוכלי לא לפחד מבנך, זו סיבה נוספת להמלצתי, שפסיכיאטר יפגוש את בנך וכמובן גם אותך, כדי לשמוע ממנו על מסקנותיו לגבי בנך.

בנוסף, חשבתי שכדאי לשקול גם אפשרות שבנך ייעזר, בנוסף לטיפול התרופתי, על ידי פסיכולוג/ית בקבלת טיפול פסיכולוגי על ידו/ה. טיפול פסיכולוגי הוא עוד מקור משמעותי, שיכול לעזור בהרגעת בנך.

במידה ויש לך שאלות נוספות – אל תהססי לפנות אלי ואני אשתדל לענות לך בהקדם האפשרי, כמיטב יכולתי.

מקווה שעזרתי,

דבי.

 

24/12/2016 22:18

אני בן 29 ויש לי תסמונת אספרגר ( הפרעת תקשורת, אוטיזם בתפקוד גבוה ).

מזה כ- 10 שנים יש לי כפייתיות מעטה על האוכל - אני מחליט מה לאכול שבוע מראש למשך כל יום באותו שבוע ואם אין את אותו אוכל באותה ארוחה או לא יכולים להכין לי את אותו האוכל אני נתקף עצב ועצבנות.

לפני כ- 9 שנים גם כמעט התאבדתי כשההורים שלי לא יכלו להכין לי איזשהו אוכל.

יש לציין שהכפייתיות הזאת קצת מגבילה אותי בחיים - אני חושב פעמיים אם לצאת לבית מלון או מסעדה וכו' למשל...

אני גם לוקח כדורים נגד כפייתיות

13/01/2017 05:13

שלום וברכה,

תחילה אני רוצה להתנצל כי רק עתה אני עונה לך. אך לא היה באפשרותי לעשות זאת קודם לכן.

אתה בהחלט מעביר את מצוקתך סביב עניין האוכל - עד כדי
כך שלפני 9 שנים, כפי שאתה מספר, 'כמעט התאבדת כשהוריך לא יכלו להכין לך איזשהו אוכל'.

נראה לי, שמה שיוכל לעזור לך בנושא הכפייתיות שלך סביב האוכל ואולי גם בעוד נושאים הוא למצוא מטפל/ת מקצועי/ת (פסיכולוג/ית או עובד/ת סוציאל/ית) מתאימים, שיש להם היכרות בנושא האספרגר, כדי שבנוסף לכדורים שאתה לוקח תוכלו אולי למצוא יחדיו דרכים בהם תוכל להרפות, עד כמה שתוכל, מכפייתיות זו.

בהצלחה!

דבי.


תוכן מומלץ
Copyright © 2017 myshrink.co.il כל הזכויות שמורות
אתר פסיכולוגים מציג בפניכם מידע ועסקים מומלצים מתחום הפסיכולוגיה
מחפשים פסיכולוגים באזור מגוריכם? מלאו את הטופס וקבלו פניות
אנחנו עובדים עם פסיכולוגים מקצועיים ואמינים בישראל - השאירו פרטים ונדאג להפנות אליכם את הטובים ביותר

שם מלא:
טלפון:
אימייל:
יישוב:
אנחנו לא נשלח אליך SPAM לאימייל, המספר יעבור לספקים מומלצים בלבד!