פורום פסיכולוגים

סיגל היקרה, תהליך של הורדת מינונים בוודאי מערער יציבות באופן מסויים. זה כמו גל שמקווים שיחלוף. לתרופות יש השפעה עד גבול מסויים ולצידן יש לשלב עבודה עצמית אקטיבית. לייצר תחושת משמעות לחיים, ולא רק להתמקד ברגשות כדבר שאמור לייצר מוטיבציה לעשייה. האם ישנם תחומי עניין שיכולים לתת מענה לתחושת המשמעות? האם ישנם אנשים שהקשר איתם משמעותי? האם יש לך תפקיד למלא בבית ובחברה שיחזק את תחושת המסוגלות העצמית? העניין הוא בלהסית את מיקוד הקשב מהתחושות וההצפה לעשייה כלשהי בעלת משמעות. בהצלחה, תרגישי טוב!! וחג שמח :) סיון

יעל היקרה, אני מצטער לשמוע שדווקא במקום אמור להיות בטוח ומרפא חווית טראומה. אני שמח שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי. ואני חושב שבשביל שתקבלי את המענה הנכון ביותר עבורך - תמשיכי להביא למטפלת את החוויות שעמן את מבקשת להתמודד. לא הייתי רוצה להתיימר ולייעץ למי שכבר יש דמות טיפולית. אבל אני מתאר שזה פשוט בעקבות העומס הנפשי וההצפה שאת חשה. אם בין הפגישות הטיפוליות יש אפשרות לדבר גם עם גורמי תמיכה נוספים (חברים/בני משפחה) תעשי זאת. רק אוכל לקוות שהמצב ישתפר ותרגישי טוב יותר, חזקה יותר להתמודד, ושבזכות התהליך הטיפולי תצמחי מתוך הטראומה. חג שמח יעל

מור היקרה, מתאר לעצמי את תעצומות הנפש לצד התהפוכות שבחייך אשר הובילו לכדי קביעת האבחנה הנוכחית. את מבקשת לעשות שינוי לכיוון של השגת יציבות בכל מני תחומים. לקרב אלייך אנשים ובני זוג שעמם תוכלי לקיים מערות יחסים יציבות. בתור שלב ראשון אני חושב שכדאי ללמוד על האבחנה בתוך טיפול פסיכולוגי. לא לקרוא בגוגל! להבין את המהות של המאפיינים של ההפרעה ולנסות להתחקות אחר שורשיה. בתוך כך לעשות את כל המאמצים להתמיד בקשר הטיפולי (חרף התסכולים). לדבר את הקשר הטיפולי בכאן ובעכשיו. בהמשך לבקש עזרה בפניה לביטוח לאומי כדי להכיר במגבלה הנפשית. במידה וביטוח לאומי יכיר בנכות בשיעור של 40% ומעלה, תוכלי לבקש מהגורם המטפל עזרה בפנייה למסגרת שיקומית (סל שיקום) כדי שתקבלי סיוע בתחום הדיור, התעסוקה, החברה והפנאי. יש פתרונות מור. יש ידע איך לעזור. ונראה לי שיש לך מוטיבציה להיעזר בשלב זה כדי לחולל שינוי. הדרך היא מסע מורכב ובמהלכו לומדים גם איך לא לדעת. צריך סבלנות רבה וחמלה לעצמית. מאחל לך הרבה מאוד הצלחה בדרך. סיון

בזמן האחרון אני לא יכולה לצאת מדיכאון. יש לי המון לחצים בחיים במיוחד משפחתי מה אני יכולה כדי להקל על עצמי? להיות יותר שמחה? להוריד לחצים?

יעל היקרה, אני שומע את הקושי הבלתי נסבל שאת מתמודדת איתו. להחזיק חיים ותפקוד לצד רצון להכנע לכוח הכבידה ולנוח זו התמודדות נורא לא פשוטה. אני לא יודע מעבר למה שתארת אם המצב נמשך זמן רב? כיצד התחיל? איך את חשה בתוך יחסייך המשפחתיים? לשם בירור מעמיק והתאמת טיפול אני ממליץ לגשת להתייעצות עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש (פסיכיאטר מנוסה או פסיכולוג). ייתכן וימצא הצורך להתחיל בטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון. ותמיד מומלץ לשלב זאת עם טיפול בשיחות. בין אם אצל הפסיכיאטר, או אצל פסיכותרפיסט. אני מקווה שתחזרי לתחושת חיים, ושתצאי מהמשבר מחוזקת. סיון

הדר היקרה, אם הבנתי אותך נכונה, את אומרת שאת חשה לעתים רגשות שליליים כמו אכזבה ואז הגוף כמו מאבד מהאנרגיות שלו. והאכזבה לרוב קשורה לאי-עמידה ביעדים. לגבי האכזבה שהיא בתחום הרגש אמנם, אך שורשיה קוגניטיביים - האם היעדים שאת מציבה לעצמך הינם ריאליים? האם הם ברורים מספיק ברמה הקונקרטית? אולי יש משהו ברף הציפיות שאינו תואם את מצבך הנוכחי, ואולי הדרך להשגת היעד לא מנוסחת היטב? לגבי התחושה הגופנית של היעדר אנרגיות בעת שאת חשה אכזבה מעצמך, אני חושב שזה די נפוץ.ותמיד אפשר לנסות ולאמץ דפוסי חשיבה אלטרנטיביים. רק תפתחי בגוגל "הטיות חשיבה" ותראי אם זה מתחבר לך.. ואולי יש סיבה שנפשך נמשכת למקומות האלה בכל פעם מחדש? כאילו דווקא שם טמונות השאלות הקשות באמת. כלומר, אולי יש גרעין פנימי יציב באישיותך שבו טראומות עבר (קטנות או גדולות) נקשרו בתחושת חוסר אונים. והנפש מבקשת לשקוע בחזרה למקומות האלה בכדי להביא לפתרון. אלו שאלות שהייתי מציע להעלות במרחב טיפולי. ישנה חשיבות לתהליך טיפולי במצבים שכאלה. אני ממש מאחל לך הצלחה בפתרון התעלומה. ושרק תרגישי טוב! עם מי שאת באמת.. ולא רק מה שאת עושה ;)

דניאל היקרה, צר לי לשמוע על סבלך. קשה להתמודד עם מטלות היומיום והעומס של החיים כאשר הנפש מבקשת לעצמה מנוחה. מכיוון שמנוחה זו פריווילגיה, וחמורה מכך - עלולה להוליד דפוסים של המנעות, הייתי מציע בשלב ראשוני לפנות לרופא המשפחה. להתייעצות באם יש מקום לפנות גם לפסיכיאטר. גם לצורך בירור אבחנתי מדוייק יותר, וגם לשם התאמת טיפול תרופתי במידת הצורך. יש לזכור שלעתים קרובות מאוד, התסמינים עצמם הם רק קצה הקרחון לבעיה בתחום הרגשי. ולשם כך רצוי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. זאת כמובן במידה ואת חשה בנוח לקבל עזרה בשיחות. לחשוף מעולמך האינטימי ולהתמסר לתהליך. בהצלחה, סיון

אני הולכת עם חוסר חשק ומועקה לעבודה

דנית היקרה, אני מבין ללבך. ישנן תקופות כאלה בחיים, וזה לא נעים. אני חושב שכשזה קורה ואין כביכול סיבה ברורה הנראית לעין - יש משהו עמוק יותר שמבקש לקבל הכרה. אני חושב שדברים כאלה יכולים לקבל הכרה בעזרת עבודה טיפולית. והמשמעות של עבודה טיפולית יכולה לעמוד בניגוד מסויים לניסיון לפצות על התחושות הקשות בעזרת אי אלו פעילויות פיצוי שאמורות להסב הנאה.

לא פשוט להיות זה שצופה מהצד באסון שהולך ונרקם. אם ישנה מסוכנות במעשים שאדם עושה כאשר עלול להיות שרוי במצב נפשי שאינו מאפשר שיפוט מציאות תקין - פונים ללשכת הפסיכיאטר המחוזי במקום מגוריכם. באם אין מסוכנות. אפשר לכנס את הקרובים אל האדם ולעשות פגישת התערבות מולו - לשקף את מצבו ולהסביר כיצד פוגע בעצמו ובאחרים. לנסות לבדוק אם יש מוטיבציה כלשהי לפנות לעזרה מקצועית.

נטע היקרה, למזלנו יש הרבה ידע אפקטיבי בתחום החרדה החברתית. יש המוני מטפלים שיודעים לעבוד באופן ממוקד עם חרדה חברתית. וישנם ספרי עזרה עצמית רבים. אחד הספרים האחרונים שעוררו עניין בתחום הוא - "איך הביישן לומד". ממליץ לבדוק. ממליץ גם על טיפול התנהגותי. ולצדו טיפול בתרופות כדי להקל על החרדה. העיקר שתהיי בריאה, שמחה ומאושרת בחייך.

ירדן היקרה, פסיכולוג שמטפל הוא גם פסיכותרפיסט מעצם מסלול הכשרתו. הכשרה של פסיכולוג כוללת: 3 שנים תואר ראשון, שנתיים תואר שני ו4 שנות התמחות שלאחריהן ישנה בחינת מומחיות. פסיכותרפיסט שאינו פסיכולוג יכול להיות גם בעל הכשרה אקדמאית שאינה בהכרח פסיכולוגיה (נניח עו"ס) אך התקבל לבית ספר לפסיכותרפיה ושם יוכשר לעסוק בטיפול נפשי.

הדר היקרה, אפשר להסתכל על התופעה מכל מני פרבפקטיבות מדעיות וגישות פסיכולוגיות. עבורי הבולטת ביותר היא תופעת האוטו-סוגסטיה. אסביר בהרחבה: המוח פתוח לקבל מידע מחוצה לו ומתוכו כל הזמן. אבל את רוב האינפורמציה המוח חייב לסנן לפי כללי אצבע ועבודה לפי תבניות חשיבה (יעילות). לפעמים כשרמות הסטרס גבוהות במיוחד המוח זקוק דווקא ליותר לאינפורמציה. וההגנות פחות מסננות. אבולוציונית יש לזה ערך הישרדותי. (סטרס = מצב של סכנה פוטנציאלית => להגביר את רגישות הרדאר). אז סוגסטיה זה להיות פתוח לאותות מהסביבה ולפעול על פיהם. בדיוק מה שעושים בעבודת ההיפנוזה. ואוטוסוגסטיה זה אותה תופעה, רק שהאדם עושה זאת לעצמו.. אומרים שכדי לעקוף את הבעיה הזו, רצוי לחשוב חיובי. כלומר לא לחשוב מה אני לא רוצה, אלא מה כן רוצה. ככה המוח פחות יבלבל.. לעשות דימיון מודרך יכול להיות נחמד:) ממש לדמיין את כל הסיטואציה העתידית, על בוריה, ואת התחושה שתבוא בעקבות ההצלחה שלך. המוח, כמו מכונה טובה, ידע לכוון את עצמו למטרה. אם זה לא הולך.הבעיה טמונה במקומות עמוקים יותר בנפשך. וזה כבר יצריך עבודה של פסיכולוג. בהצלחה הדר.

כרמית היקרה, האם היית בעבר בטיפול פסיכולוגי? נשמע שלא מדובר בבעיה שמצריכה בתור קו טיפולי ראשון פנייה לפסיכיאטר. אך בטיפול פסיכולוגי ייתכן ויתגלו חלקים מתוך עולמך הנפשי שמייצרים את התסמינים שתארת. עד שתחליטי אם עצתי רלוונטית - האם ישנם אנשים בסביבתך עמם תוכלי לשוחח על תחושותיך? גם אם זה לא מה שיישפר את ההרגשה מיידית, לפחות להרגיש שאת לא לבד. אם תרצי לשתף לגבי לבטים כלשהם הקשורים בפניה לעזרה אני אשמח לעזור.

אורנה היקרה, אינני יודע מה השתנה בדינמיקה התוך משפחתית? באם ילדיך בקשרים הדוקים ותומכים? באם חל זעזוע עז אשר השפיע גם על נפשם? אני לא בטוח שהאחים צריכים טיפול , אלא אם הם בעצמם מתמודדים עם קשיים משל עצמם. אבל כן יש פונקציה חשובה ששווה להכיר - מיל"ם. זה מרכז יעוץ ותמיכה למשפחות שמנוהל על ידי עמותת "אנוש". אנשי המקצוע במרכז יודעים לתת מענה להורים ומשפחות המתמודדים. מענה בצורת הסבר ומתן ידע על התנהלות סביב המחלה. וידע על החלמה מצד שני, כי משפחה זה גורם שיכול לסייע בתהליך. לצד ידע, יש תמיכה ועזרה שמוגשת גם ביחס למצוקת ההורים. בהצלחה. סיון.

בגלל שעברו המון שנים וגם היום יש להם בטח חיים אחרים לחלוטין ודרך הפייסבוק של אימא שלי אני לא יכולה ליצור איתם קשר מסיבה אישית שלי ושל אימא שלי מה אני עושה עם המחשבות האלה? אני כל כך מתגעגעת לקשר שלי איתם.

אליה היקרה, נשמע שאת מתרפקת על תקופה שהיה לך טוב בחיים. שהיית יותר מוקפת חברים. שהייתה משמעות לחיים מעצם זה שהיית בקשרים. מעניין לשמוע מה הסיבה לדעתך שהקשרים אבדו? ומה מסמל המוות המצער של החברה הטובה? האם את טיפוס ביישן יותר ביסוד? יהיה קשה לחזור לתחושות הטובות שהיו לך פעם כפי שנזכרים מהתמונות. הרגע הקפוא הזה בזמן שבו נראה שהיה לך טוב יותר. האתגר בלייצר קשרים חדשים תלוי כנראה ביכולת לשחרר את העבר ולהשוות אליו את ההווה. קשרים נוצרים בתוך סיטואציות אותן חולקים. בהן מרגישים חלק ממשהו גדול יותר. ומרגיש לי נכון לטעון שהתחושה בהן היא של ספונטניות, ביטחון עצמי ובאחר, ומטרה משותפת. לעתים, חברות נוצרות כשצריך את האחר. זה צורך בהגנה וביטחון גם. ונראה לי שאולי את צריכה לייצר לעצמך מקום במסגרות חדשות. לצאת מאזורי הנוחות. להעז להפתח ולבטוח באנשים חדשים שיכנסו לחייך. לשחרר מעט מהשליטה ולהתמסר גם לאפשרות שתיפגעי.

ילד שאינו ורבלי ייתרם מטיפול במשחק אצל פסיכותרפיסט שיכול להיות בהכשרתו גם פסיכולוג קליני. נער או מתבגר צעיר בגיל 13 יכול לגשת לפסיכולוג (או פסיכותרפיסט שאינו פסיכולוג בהכשרתו האקדמית) מכיוון שיכולותיו הורבאליות גבוהות. המשמעות של פסיכותרפיה באופן כללי = פסיכו (נפש) תרפיה (טיפול). יש פסיכיאטרים ועו"סים שעברו הכשרה בבתי ספר לפסיכותרפיה ומשמשים מטפלים נהדרים לא פחות מפסיכולוגים. לגבי טיפול באומנות - גם רלוונטי. השילוב של אמנות תורם לטיפול מכיוון שהוא משמש כמתווך ומפחית חרדות. ומאפשר לעולמות תוכן משמעותיים לצאת ללא המסננים הרגילים שיש בשיח הוורבאלי.

שאלה מצוינת ורלוונטית. אני שמח מאוד שהעלית אותה. כאשר אדם נתקל באירוע חריג, מסכן חיים בפוטנציאל, שאינו מכיר מהעבר ולא יודע כיצד להכילו - נוצר מצב של תגובת דחק (acute stress response). תגובת הדחק עלולה לכלול מאפיינים כמו: ניתוק (דיסוציאציה) מהמציאות, הצפה רגשית משמעותיות, בלבול ועוד...זה נורמלי וזה קורה בארצנו הקטנה גל הזמן. ואנחנו יודעים כיצד לזהות ולתת מענה רלוונטי בזכות הידע המצטבר. חשוב בשלב ראשון להתחבר עם אנשים ולא להתבודד עם החוויה. באופן כללי - מענה טיפולי מיידי ניתן בבתי חולים. שם עושים התערבות ראשונית לתגובת הדחק. כרגע אם את חווה חרדה תנסי לעשות תרגילי הרפיה: שבי בנוחות בכסא. התחילי לנשום מספר נשימות סערפתיות (לשאוף דרך האף אל הבטן ולספור עד 4 ואז לנשוף דרך הפה, לסנן דרך השיניים למשך 8 שניות). כווצי את כפות הידיים לאגרוף ל10 שניות ותרפי. את בהונות הרגליים הפני אלייך וספרי עד 10, כווצי את שרירי הירכיים והישבן ל10 שניות, כווצי את שרירי הבטן ל10 שניות מבלי לעצור נשימה, לבכלל לבחור קבוצת שרירים ולעשות כיווץ ואז הרפיה. תנסי להתחבר למשאבים החיוביים שיש בך. לבצע משימות ספציפיות, להגיש עזרה לעוד אנשים במצוקה, לא לפחד לשחזר את האירוע גפי שחווית אותו עם אנשים. בהצלחה!

יש לי הערכה גדולה אליך על  העזרה, נקווה לימים שקטים אמן

מור אני מתקשה להבין את השאלה. אולי אם תמקדי לי אותה אוכל להתייחס באופן ממוקד יותר. סליחה ותודה(: סיון

אני מצטער לשמוע על האובדן שחווית. זה בהחלט מציף שאלות קיומיות וחוסר וודאות במרקם החיים הכביכול ידוע מראש. את האבל על החבר, ועל מה שהאמנת בו, יש לעבד בטיפול או לפחות בשיחות עם אנשים שיודעים להאזין, ולא ממהרים לתת עצות. אני מבין את הצורך לחפש הקלה בעזרת פעולות כאלה ואחרות. אבל יש בחוויה הזו משהו שמסמן חרדה קיומית עמוקה יותר. את חווה משבר. עם הזמן, ועם עזרה, דברים יכולים להיראות אחרת. ואני לא חושב שהכאב יעבור והכל יחזור לקדמותו, אלא יקבל משמעויות מחודשות. צר לי שאין לי איזה טיפ קונקרטי. התשובות להן מצפים באות בתוך תהליך של שאילת השאלות הקשות.

ליאת היקרה, אין לי רקע ברור לגבי מה הנסיבות שבגינן נדחית. אך אין ספק שמדובר בסיטואציה קשה ואולי אף משפילה. אם התחושה היא של פגיעה - אז זו התחושה איתה צריך לעבוד. ממליץ לגשת לטיפול, ואולי בעדיפות לגישה דיאלקטית התנהגותית (DBT). לבחון בטיפול את אותן תחושות. לא בהכרח את מקורן, אלא את המשמעות שלהן בהווה. לבחון כיצד המחשבה האוטומטית מכווינה את הרגש ולהיפך. ולהכיר בכך שלעתים אנו כלואים במעגל קסמים אכזרי אוטומטי של אירוע/פרשנות (מעוותת?)/ רגש/ ותגובה.

רציתי לשאול מה זה טיפול dpt בלי אשפוזים וכאלה, ודבר שני אני ממש אודה לך עם תוכל לתת לי עצה איך אני יכולה לשנות את היום יום קצת כי אני כול הזמן עסוקה במחשבות ונכון מה שאמרת כנראה שיש לי הפרעת אישיות אבל כדי לצאת ממחשבות מדכאות כאלה טורדניות אני רוצה קצת לשנות את יום יום שתהיה לי יותר משמעות בקשר לטיפול dpt אני ידבר עם ההורים שלי

אני שואלת את זה כדי לא לשקוע במחשבות איך אפשר לשנות את היום יום לתת יותר חיוביות לחיים ומבטיחה שאדבר עם ההורים שלי על הטיפול שהצעת לי כל הכבוד על העזרה אשמח ממש עם תוכל להציע לי מה לעשות. ומה שכתבת לי נכון יש לי dpt אני מודעת לזה

לא מומחה גדול אבל יודע שהטיפול הזה מתאים למצבים של קשיים בפן הבינאישי. DBT זה השם של הטיפול. מהי אבחנתך אינני יודע. ואני ממש מצטער אבל מבלי לדעת יותר מדי עלייך קשה לי לשלוף טיפים לאיך לשנות את דפוסי החשיבה

אפשר גם אפשר להרגיש רגשות חיוביים וגם שליליים. השאלה היא כמה זה מפריע לך? האם ישנו בלבול? האם גם המחשבה על הדבר מכילה אמביוולנטיות? מה המשמעות בעיניך של לשאת מורכבות?

זוהיא בדיוק הנקודה-שמצד אחד אני מרגיש שהכל בסדר ומצד שני לא,אבל ישירות המוח שלי "מעיף" את החשיבה שאולי דברים לא בסדר.

זה הגיוני? מאיפה זה יכול לנבוע? יכול להיות שאני לא קולט שדברים לא בסדר?
תודה שוב