פורום פסיכולוגים

אני בחורה מאד בודדה אין לי כמעט חברים , ולא מזמן כדי לצאת מהבדידות התחלתי ללכת לפעילויות של הקהילה הגאה ,ולא מצאתי שם חברות ואפילו לא ידידות ,אבל למרות כך העדפתי שבמקום להסתובב לבד ברחובות עדיף להיות שם , בכל מקרה אתמול מישהי אמרה לי שמדברים עלי בקהילה שאני מוזרה וזה נורא פגע בי ואני לא רוצה ללכת לשם יותר מעדיפה את הבדידות , ולא מבינה למה מדברים עלי ככה שאני מוזרה זה פוגע בי אני לא מוזרה אני בנאדם מאד חכם ...וממש נפגעתי .. איך אפשר בכלל להמשיך ללכת למקום שמאחורי הגב מרכלים עליך שאתה מוזר ..

סיון שלום,
אשמח אם תוכל לעזור לי להבין קונספקט שדרכו אני מאמין שאוכל להבין בעיה אישית שלי:
דוגמא:אדם עובד בחברה שבה הוא מרגיש "תקוע" ללא התקדמות.הוא יודע שאם יילך לראיונות עבודה במקומות אחרים, זה יכול להיות טוב עבורו,אך הוא עוצר מעצמו לעשות זאת מחששות כאלו ואחרים. בנוסף על כל זה,זה לא רק שהוא הולך לעבוד בחברה הקיימת בתחושה של "באסה" ומשבר ,הוא חווה מצב שבו הוא מרגיש כאילו טוב ושהכל בסדר (כאילו הצליח לשכנע עצמו שכן נכון לו להמשיך לעבוד בחברה הקיימת) ,אך מתחת לפני השטח הוא מרגיש שמשהוא אינו כשורה ואינו שמח באמת.

רציתי להבין: האם הוא בעצם שמח מעל פני השטח וסובל מתח לפני השטח? יש דבר כזה? איך קורית תופעה כזו?

אבא שלי חולה בדמנציה מתקדמת הוא מטריד אותי אימא שלי במצב לא טוב האחיות שלי לא עוזרות לי אני גרה עם ההורים שלי ביום שני יש לי תור אצל רופאת משפחה יש לי סכרת הבדיקות דם יצאו לא טובות אני כרגע לא בטיפול פסיכולוגי אני במצוקה נפשית אני אדבר הכל עם הרופאה יום שני אבל עד אז אני ממש פונה לפורום כדי לקבל חיזוק נפשי כי אין לי כרגע חיזוק מאף אחד אני גרה עם ההורים אין לי איפה לגור אין לי סל שיקום ועם אלך לטיפול זה יקח זמן אני מחפשת חיזוק נפשי באופן עצמי בבית שיהיה לי כוחות יותר נפשיים להתמודד עם ההורים להתמודד עם עצמי אני ממש אודה לך על טיפ קטן איך להחזיר כוחות ללא כדורים וללא טיפול כרגע כי אין לי את זה אני ממש אודה לך עם תסכים אני רוצה להתחזק נפשית באופן עצמאי בנוסף לבקשת טיפול שבת שלום ושוב תודה מחפשת איך להתחזק ולשפר את המצב רוח באופן עצמי אני מודה  לך

בווטסאפ הקבוצתי נתתי מחמאה פעמיים ביום למנהלת הקבוצה , והיא כתבה לי , "וואו זה לא נעים לי זה מוגזם", ומאד נפגעתי כי היא העירה לי בווטסאפ הקבוצתי כלומר בפהרסיה וזה מאד משפיל , הרגשתי שכל התדמית שלי נפגעת שכולם רואים שאני בעייתית ,והשאלה , אם אפילו נתתי מחמאה באופן מוגזם , זה לא בסדר ? מחמאה זה דבר חיובי גם אם הוא מוגזם ואני מרגישה מהתגובה שלה שכאילו עשיתי חטא ענק ..וזה ממש מציק לי כי אני לא יודעת אם אני צריכה לתת דין וחשבון לה בסך הכל החמאתי ולא הרגתי , והשאלה שלי מי לא בסדר כאן, אני או היא ?

אהלן סיון, אשמח מאד אם תענה לי על 2 שאלות. 1) לאחרונה(עניין של חצי שנה - שנה ככה) עולים לי פלאשבקים/עולה לי לראש כל מיני דברים שאמרתי לאנשים/התנהגות בכל מיני מצבים שאני מפרש אותם כאמירה/התנהגות מביכה מצידי, ואחרי שזה עולה לי אני זורק איזה קללה לאוויר..חשוב לציין שזה לגמרי רצוני, אבל אני פשוט מרגיש שחייב להוציא את זה מהסיסטם שלי. שאלה שנייה - כבר כמה שנים אני שם לב שיש לי בעיות בהליכה, ואני חושד שזו בעיה פסיכולוגית ולא פיזית. אני שם לב שאני הולך נוטה לצדדים לפעמים, וזה מחמיר אם יש מישהו שהולך מאחורי/בא לי אשמח אם תסביר לי ממה נובע הדברים האלה, והאם לשקול טיפול. תודה רבה!

אני אשמח לפרוק קצת את אשר היושב על ליבי בתקווה שאולי אצליח לקבל קצת תקווה מכן. עברתי חצי שנה נורא קשה, חצי שנה של גמילה מציפרלקס לאחר שנים ארוכות של לקיחת הכדור. חצי שנה של חוסר ביטחון מאוד קשה. התחילו אצלי ספקות לגבי עצמי והיכולות שלי, מה אני רוצה, מה נכון לי (בעיקר מבחינת אורח חיים ובחירת מסלול לימודים שלמעשה עד היום לא הצלחתי להסגר עליו), קושי בקבלת החלטות אפילו לגבי דברים קטנים ביום יום, התמודדות עם אבל על מוות של סבא וסבתא במשפחה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד ומתחילה לאבד שליטה על חיי. כבר מעל לשבועיים מתמודדת עם תחושה קשה, תחושה נוראית ומתמדת שמלווה בחרדה קשה ובתסכול רב. מרגישה תחושה מוזרה ולא מובנת של ריחוף, של בהייה, תחושה של ניתוק מהמציאות למרות שאני נוכחת בה פיזית, מרגישה כאלו אני כאן ולא כאן, תחושה של ניתוק מהסביבה, אני שומעת, ורואה ומגיבה באופן אוטומטי לסביבה ומבצעת את הפעולות היומיומיות באופן אוטומטי ללא שום חיבור ורגש, כאלו אני מרגישה שאני לא לגמרי בתוך הסיטואציה. התחושה הקשה הזו התחילה לעורר אצלי שאלות וספקות לגבי המציאות, אני כל הזמן שואלת את עצמי האם זה אמיתי מה שאני רואה? למרות שבפועל אני רואה. האם אני באמת שומעת? למרות שאני באמת שומעת. בוחן המציאות נשאר תקין אבל משום מה אין אין לי חיבור, אין לי רגש כאלו יש איזשהי תקלה במוח. כשאני רואה טלויזיה ומעסיקה את עצמי במשהו אני חווה כמה רגעים של נחת ושל שכחה מהמחשבה שהפכה למציאות כבר אבל ברגע שאני בחוסר מעש וחוזרת למציאות מה שנקרא אני חווה שוב מחדש את החרדה הזו. קראתי (לצערי) הרבה באינטרנט וחקרתי את התופעה ונתקלתי במושג שנקרא דה ריאליזציה. הפרעת דה-ריאליזציה (באנגלית: Derealization Disorder) היא הפרעה דיסוציאטיבית (הפרעת ניתוק) שבה הסובל חש שינוי בתפיסה או בחוויה של העולם החיצוני, כך שהוא נראה מוזר ולא ממשי. הסביבה החיצונית נחווית כלא-ספונטנית, חסרת צבע רגשי וחסרת עומק. הפרעה זו עשויה להופיע כסימפטום דיסוציאטיבי של מצבים שונים, כמו הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות שונות, ותיתכן גם כתופעת לוואי חולפת של שכרות, סמים, מחסור בשינה ולחץ.[1] אני ממש חוששת שלא אצליח לצאת ממנה, אני מרגישה כל כך לבד למרות שאני מוקפת במשפחה, חברים ובתמיכה אבל אין אף דמות בחיי שמבינה ומזדהה עם המצב הנוכחי שלי. בנוסף לפני שבועיים למעשה חזרתי לקחת את הכדור בעקבות הניתוק שגרם לי בפעם הראשונה להתקף חרדה מאוד עצום. כעת אני מתוסכלת ומדוכאת מהעובדה שחזרתי לקחת את ה"סם" הנוראי הזה שרק מטפל בסיפטום, שרק יוצר אשליה של בסדר, שגורם לך להרגיש כבוייה רגשית, זומבית וכל כך האמנתי שאני בדרך הנכונה כשבחרתי להפסיק ולטפל באופן טבעי אם באמצעות צמחים, פרחי באך שמאוד עזרו לי לתקופה, אם בשיחות ובמגע. והיום אני חושבת שעשיתי טעות שבמהלך החצי שנה הזו לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי באופן רציף (הלכתי לטיפול רגשי הוליסטי בתדירות לא מאוד גבוהה) והרגשתי שזה נותן לי המון אך הבעיות היו כל כך עמוקות שהייתי צריכה כנראה מעבר, כנראה הייתי צריכה לחזור לפסיכולוגית. כנראה הייתי צריכה טיפול מעמיק יותר. כשאני חושבת על כל זה יכול להיות שכל התקופה הזו גרמה לי להתרסקות נפשית שהנפש כבר לא יכלה לעמוד בה והתוצאה היא ניתוק, דיכאון, ייאוש. כל כך חוששת מהמצב שאני נמצאת בו כרגע, מרגישה שמשהו לא בסדר איתי, אני לא יודעת מה גרם לי למחשבות האלה ולתהיות והספקות לגבי המציאות ואני כל כך חוששת שיש לי הפרעה שניתן לטפל בה רק עי כדורים ושאין מנוס.

אני מאוהבת בבוס החדש שלי , אציין שהוא דתי בן 35 רווק ואני חילונית בת 42 רווקה , ואני לא יודעת האמת מה לעשות , אם אתחיל איתו ואקבל דחייה זה אולי ישפיע על יחסי העבודה ביננו שהוא אולי ירגיש מבוכה וגם אני , ובכלל אני מנסה לחשוב אם בכלל יש טעם להתחיל איתו כי אני הרי יותר גדולה ממנו ואני לא דתיה והוא כן ומצד שני אני פוחדת לעשות שטויות ולדבר שטויות איתו ושזה יכול לגרןם לפיטוריי ..

חוששני שהבן שלי בן ה16 מכור למשחקי מחשב. הוא כל היום במחשב, כל ניסיון להזיז אותו מהמסך כולל שיטות של ניתןר החשמל מהמחשב דרך לוח החשמל וכו', גורמות להתקפי עצבים על סף האלימים (הוא לא אלים פיזית).
אני דיי חסרת אונים, האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במקרה הזה או שיש לך עצה אחרת עבורי, נואשת..  תודה

הי סיון,
האם למוח שלנו יש יכולת "לעבוד" עלינו? לגרום לנו להרגיש שישנה תוצאה חיובית רצוייה שבאמת זו לא תוצאה רצוייה? איך אפשר להבין זאת ?שמרגישיםן אז רע וטוב בו זמנית מהתוצאה ?

שלום,

מה עושים במצב שבו המטפל מעיף את המטופל?
האם זה נורמלי ולא משנה אם הייתה חציה של גבולות או לא, להפקיר באמצע טיפול מטופל טראומטי שהמקרה הזה מעלה שוב חוויות דומות שקרו בעבר?
האם זה הגיוני שהפרידה הלא צפויה הזאת תגיע בשלב משמעותי בחיי המטופל ועליו להתמודד עם זה לבד?

הי. מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי מאוד מוזרה וחריגה וקושי לתקשר. בתיכון בקושי דיבר איתי בן אדם אחד. בתקופה האחרונה התחלתי לעבור טיפול מעמיק של כנות עם עצמי. מעולם לא הסתדרתי עם משפחתי ויש לי תיוג של כבשה שחורה במשפחה. כחלק מהכמות בעצם התחלתי לכתוב כל זיכרון שעולה בי. ולאט לאט התחילו לבוא עוד. ונזכרתי שכשהייתי קטנה הייתי נגיד מנגנת בצ'לו ותוך שנתיים ניגנתי בקונצרט (כששאלתי את אמא שלי על זה היא אמרה שהייתי ממש גרועה) אבל אני ממש זוכרת שלאחי ואחותי לקח שנים ללמוד לנגן בפסנתר וגיטרה. (כן אני עושה השוואות כי כל החיים עשו בנינו השוואות ותמיד לרעתי) לאט לאט אני נזכרת וזה מה שרציתי לשאול. כי הפסיכולוגית שלי כשאני מציגה לה את הסיטואציה מאוד מנרמלת אותה אבל אני מתחילה לחשוב שעברתי חוויה מאוד קשה ורציתי לשמוע עוד דעות ואם זה התנהגות נורמאלית. עכשיו אני לא חושבת שההורים שלי אנשים רעים. הם פשוט ניסו לשלוט עלי וזה מה שהזכרתי בו: אז שהייתי כמו סוס פרא ושנאתי שאומרים לי מה לעשות. אהבתי לכתוב שירים והייתי חמודה ועסוקה. שנאתי את בית ספר כי היה משעמם והייתי בורחת מלא. וההורים שלי ממש ניסו לשלוט עלי. ובאיזשהו שלב היסודי הם התחילו לעשות לי טיפולים בשתיקה. פשוט אם לא הייתי מקשיבה ומקבלת את דעתם. הם לא היו מתייחסים לקיומי. אני האחות הבכורה. אני זוכרת שהאחות שקטנה ממני בשנתיים. אם הייתי באה לדבר או לשחק איתה הייתה צורחת להורים שאני מציקה לה (אבל לא הייתה אומרת לי שהיא לא רוצה) ולאט לאט התיחסות אלי כאילו אני ממש נוראית. באיזשהו שלב אחותי סיפרה להורי שאני ממש מציקה לה ועושה מלא דברים נוראיים. זוכרת שכתבתי עליה שיר שהיא לא מצחצחת שיניים לא משהו נוראי כנראה בשבילה זה היה נוראי. אבל התוצאה הייתה שההורים שלי קראו לי לשיחה... הייתי בכיתה א או ב. וסיפרו לי את כל מה שהיא אמרה עלי. בעצם הציגו אותי בצורה ממש ממש נוראית. אבל ההגיון שלי בגיל הזה אמר שאני לא צריכה להסביר את עצמי כי הם ההורים שלי והם יודעים שאני לא נוראית... הם לא ידעו. התחילו לקחת אותי למלא איבחונים ופסיכולוגים. מצאתי איבחון ממש ישן שהפסיכולוגית אומרת שם שעשו לי דמוניזציה במשפחה. ושאני חייבת למצוא מישהו לתקשר איתו בעולם כי אני ממש אסתבך עם עצמי אם לא. היא גם כתבה שממש פחדתי מההורים שלי והמליצה למצוא מטפל קבוע. זה קראתי היום. אבל הזיכרון שלי מהאיבחון כשההורים שלי הקריאו לי אותו היה שיש חשד שיש לי מחלות נפש. באמת אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי מה את משוגעת? ועד היום. וגם עוד דבר שהורי אמרו בזמנו על האבחון זה שהחה שם איזה שאלה שאם לשכן יוצא עשן מהבית אז מה הייתי עושה. דמיינתי כמובן את השכן הנחמד שלא מעט שורף את האוכל. ואמרתי שהייתי דופקת לו על הדלת ואומרת ששוב שרף את האורז או משהו. ההורים שלי הציגו את התגובה שלי כמשוגעת ושהייתי צריכה להתקשר למכבי אש. כל מה שכתבתי פה מרגיש לי ממש מטופש. אבל בו זמנית אני מתחילה לחשוד שגדלתי בחרם מתמשך. מהבית. שזה התעללות רגשית ושככה פשוט לא מגיע לאף אחד בעולם שיתנהגו אליו. לא ציינתי אבל תמיד היו צוחקים בבית על איך שאני נראית. לוקחים לי את הצלחת כשעוד הייתי רעבה. משכנעים אותי לשתות כל מיני שייקים דוחים. מביאים לי כדורי דיאטה בכיתה ז. גם נזכרתי שבכיתה ג הייתה לי מחלה אוטואימונית והייתי צריכה לעשות בדיקת דם כל יום בבוקר. מיותר לציין שהייתי הולכת לבדיקת דם לבד. עד היום קשה לי עם הורי. ובשניה שאני לא מסכימה איתם הם מתעלמים ממני לכמה ימים. ואני חייבת לדעת אם לכולם הייתה ילדות כזאת או שזה חריג?

הי. מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי מאוד מוזרה וחריגה וקושי לתקשר. בתיכון בקושי דיבר איתי בן אדם אחד. בתקופה האחרונה התחלתי לעבור טיפול מעמיק של כנות עם עצמי. מעולם לא הסתדרתי עם משפחתי ויש לי תיוג של כבשה שחורה במשפחה. כחלק מהכמות בעצם התחלתי לכתוב כל זיכרון שעולה בי. ולאט לאט התחילו לבוא עוד. ונזכרתי שכשהייתי קטנה הייתי נגיד מנגנת בצ'לו ותוך שנתיים ניגנתי בקונצרט (כששאלתי את אמא שלי על זה היא אמרה שהייתי ממש גרועה) אבל אני ממש זוכרת שלאחי ואחותי לקח שנים ללמוד לנגן בפסנתר וגיטרה. (כן אני עושה השוואות כי כל החיים עשו בנינו השוואות ותמיד לרעתי) לאט לאט אני נזכרת וזה מה שרציתי לשאול. כי הפסיכולוגית שלי כשאני מציגה לה את הסיטואציה מאוד מנרמלת אותה אבל אני מתחילה לחשוב שעברתי חוויה מאוד קשה ורציתי לשמוע עוד דעות ואם זה התנהגות נורמאלית. עכשיו אני לא חושבת שההורים שלי אנשים רעים. הם פשוט ניסו לשלוט עלי וזה מה שהזכרתי בו: אז שהייתי כמו סוס פרא ושנאתי שאומרים לי מה לעשות. אהבתי לכתוב שירים והייתי חמודה ועסוקה. שנאתי את בית ספר כי היה משעמם והייתי בורחת מלא. וההורים שלי ממש ניסו לשלוט עלי. ובאיזשהו שלב היסודי הם התחילו לעשות לי טיפולים בשתיקה. פשוט אם לא הייתי מקשיבה ומקבלת את דעתם. הם לא היו מתייחסים לקיומי. אני האחות הבכורה. אני זוכרת שהאחות שקטנה ממני בשנתיים. אם הייתי באה לדבר או לשחק איתה הייתה צורחת להורים שאני מציקה לה (אבל לא הייתה אומרת לי שהיא לא רוצה) ולאט לאט התיחסות אלי כאילו אני ממש נוראית. באיזשהו שלב אחותי סיפרה להורי שאני ממש מציקה לה ועושה מלא דברים נוראיים. זוכרת שכתבתי עליה שיר שהיא לא מצחצחת שיניים לא משהו נוראי כנראה בשבילה זה היה נוראי. אבל התוצאה הייתה שההורים שלי קראו לי לשיחה... הייתי בכיתה א או ב. וסיפרו לי את כל מה שהיא אמרה עלי. בעצם הציגו אותי בצורה ממש ממש נוראית. אבל ההגיון שלי בגיל הזה אמר שאני לא צריכה להסביר את עצמי כי הם ההורים שלי והם יודעים שאני לא נוראית... הם לא ידעו. התחילו לקחת אותי למלא איבחונים ופסיכולוגים. מצאתי איבחון ממש ישן שהפסיכולוגית אומרת שם שעשו לי דמוניזציה במשפחה. ושאני חייבת למצוא מישהו לתקשר איתו בעולם כי אני ממש אסתבך עם עצמי אם לא. היא גם כתבה שממש פחדתי מההורים שלי והמליצה למצוא מטפל קבוע. זה קראתי היום. אבל הזיכרון שלי מהאיבחון כשההורים שלי הקריאו לי אותו היה שיש חשד שיש לי מחלות נפש. באמת אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי מה את משוגעת? ועד היום. וגם עוד דבר שהורי אמרו בזמנו על האבחון זה שהחה שם איזה שאלה שאם לשכן יוצא עשן מהבית אז מה הייתי עושה. דמיינתי כמובן את השכן הנחמד שלא מעט שורף את האוכל. ואמרתי שהייתי דופקת לו על הדלת ואומרת ששוב שרף את האורז או משהו. ההורים שלי הציגו את התגובה שלי כמשוגעת ושהייתי צריכה להתקשר למכבי אש. כל מה שכתבתי פה מרגיש לי ממש מטופש. אבל בו זמנית אני מתחילה לחשוד שגדלתי בחרם מתמשך. מהבית. שזה התעללות רגשית ושככה פשוט לא מגיע לאף אחד בעולם שיתנהגו אליו. לא ציינתי אבל תמיד היו צוחקים בבית על איך שאני נראית. לוקחים לי את הצלחת כשעוד הייתי רעבה. משכנעים אותי לשתות כל מיני שייקים דוחים. מביאים לי כדורי דיאטה בכיתה ז. גם נזכרתי שבכיתה ג הייתה לי מחלה אוטואימונית והייתי צריכה לעשות בדיקת דם כל יום בבוקר. מיותר לציין שהייתי הולכת לבדיקת דם לבד. עד היום קשה לי עם הורי. ובשניה שאני לא מסכימה איתם הם מתעלמים ממני לכמה ימים. ואני חייבת לדעת אם לכולם הייתה ילדות כזאת או שזה חריג?

שלום,אני בת 17 ובמשך הרבה שנים פחדתי לאכול , כלומר אכלתי לאט וכו מחשש שאחנק. אבל בחודשים האחרונים זה כבר נהיה ממש בלתי נסבל. מצאתי את עצמי מוותרת על המון המון מאכלים מחשש לחנק ,ומה שאני כן אוכלת אני אוכלת ממש לאט, אפילו מאכלים שלא מסוכנים.אני יכולה לשבת 40 דקות על סנדוויץ. שמעתי שיש חרדה שנקראת חרדת בליעה. יכול להיות שזה זה? והאם באמת יש סיכוי להיחנק או שזה רק בדמיון? זה ממש מפריע לאיכות חיי.יש לציין שנחנקתי כשהייתי קטנה אבל זה היה מזמן ,ולאחרונה זה רק מחמיר.תודה מראש

יש המון אנשים שחוסמים על שטויות, לא על דברים רציניים כגון הטרדה וכו.. ואני לא מבינה את זה , איך אנשים שיודעים שיראו אותך בעבודה או בלימודים חוסמים אותך ? זה לא חכם , כי אם בנאדם שעובד איתך ויודע שיראה אותך יום למחרת איך הוא חוסם? למה אנשים מתנהגים בחוסר חכמה שכזו וחוסמים על כל שטות ...אי אפשר להעלים בנאדם , במיוחד בנאדם שעובד איתך או לומד איתך, אז למה לחסום על כל שטות ? מאיפה זה נובע ?

הי סיון
מדוע צריך להכיר בבעיה כדי להתחיל לפתור אותה?
אין סיכוי שהבעיה (אם היא באמת קיימת) פשוט תיהיה לי "מול העיניים" כך שאין סיכוי שאני אוכל להתעלם ממנה במקום לשבת ,לחשוב ,לנתח ורק אז להכיר בה?

הי סיון,
כוונתי הייתה ממקום של תחושה של אני בסדר אבל בו זמנית גם לא. הצד שמרגיש לי בסדר גמור חזק יותר מהלא בסדר ,והוא כאילו לא מאפשר לי לרצות להתסכל על הסיטואציה שאני שרוי בה ,מצד שני התחושה שמשהוא לא בסדר גם נוכחת .

איך אני יכול לגרום לאיזשהוא צד "לנצח" ולהחליט אם הסיטואציה היא בסדר או יותר כון שאני בסדר או לא?
תודה 

מידי פעם אני מרגישה דיכאון וחרדה שמתבטא בדפיקות לב מואצות, לחץ נפשי ישנה הרבה אני עברתי טראומה בטיפול פסיכיאטרי בעבר הרחוק לכן אני לא מעוניינת בטיפולים פסיכיאטרים במיוחד לא בבתי חולים וכאלה, יש עוד אפשרויות שאני יכולה לטפל בדיכאון וחרדה? איך מתמודדים אם דיכאון וחרדה לפחות עד שאמצא משהו מתאים?

יש לי ילדה בת 3+ והיא מביעה רגשות חיוביים בצורה קיצונית היא מרבה לומר 'אני אוהבת אותך' מנשקת ומחבקת בלי סוף.. אני כותבת כי זה ממש חריג זה התפרצויות מוגזמות בעיניי,,מה זה יכול לסמן לי?? תודה רבה מראש על המענה