פסיכולוג (מ.ר. 27-117763) בעל ניסיון בטיפול ואבחון פסיכולוגי, וכן בשיקום פסיכוסוציאלי. כיום אני מטפל בקליניקה נעימה ברמת-גן בגישה אינטגרטיבית, המשלבת אוריינטציה פסיכודינאמית לצד אלמנטים מתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי. ולצד פרקטיקה זו עומל על שלל..
למומחי הפורום שלום. יש לי תינוק בן 3 וחצי חודשים שלא יוצר אתי כמעט קשר עין ומשהו בהתנהגות שלו נראה לי קצת מוזר ביחס לאחיו הגדולים. אני לחוצה מזה מאוד. מאיזה גיל אפשר לאבחן אוטיזם / אספרגר? איך ואיפה מאבחנים? אודה מאוד לתשובתכם בהקדם.
שלום חגית, אני מבין את החשש. יש באמת ציפייה שבגיל כזה תיווצר תקשורת (קשר עין). אך מצד שני קשה לדעת מכיוון שזה גיל מוקדם מאוד לאבחן משהו כמו אוטיזם. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במצב כזה הוא לפנות למכון להתפתחות הילד ולבקש שיבדק עי רופא התפתחותי.
בן זוגי (בני 27) לשעבר ואני נפרדנו לפני כשלושה חודשים לאחר קשר של שלוש שנים עם מחשבות על עתיד, חתונה. הפרידה הייתה קשה מנשוא, כאב, דמעות והרבה צער על חברות נהדרת שהייתה בנינו. אפילו בפרידה עצמה דיברנו בצורה אוהבת, חברית, והמון. כאילו אנחנו לא נפרדים כלל. הסיבה לפרידה קרתה כתוצאה מתחושת זלזול וחוסר כבוד והערכה שהרגיש בן הזוג ממני לאורך השנים שהצטברה, הרגשה שהוא החמיץ את חייו למעני ושהוא אהב אותי כל כך עד כדי שוויתר על כל כך הרבה מעצמו, הרעיף אהבה, נתן והתפשר, רק כדי לגלות בסופו שאין לו דבר בידיים, שהוא תקוע בחיים ולא התקדם לשום מקום ולא עשה דבר שהוא אוהב. באיזשהו מקום הוא מאשים את עצמו על ההתנהגות הזו וכועס עליי רק בגלל שניצלתי את העובדה הזו. על אף שהצטערתי וביקשתי מחילה, הכעס והעלבון היו מעבר למה שיכל לשאת, היו גם הסתרות ובעיות אמון שנוצרו וגרמו לו לא לסמוך עליי עם אנשים שהיו סביבי, והוא לא כל כך מעריך את חברה שלי כרגע בעקבות דברים ששיתפתי אותה בהם ולא היה לי זכות לעשות זאת. היינו החברים הכי טובים עד הרגע האחרון, והוא אמר שאני הבנאדם שהוא הכי אוהב אפילו ברגעים הקשים שהוא עבר איתי. ואני מתגעגעת ונעתקת נשמתי כל רגע שאני רוצה לדבר איתו ואינני יכולה. שאלתי היא כיצד ניתן להשיב את הזוגיות הזו שכן אינני רואה מישהו אחר מלבדו בחיי ומעולם לא ראיתי. והוא ציין בפניי שלא תהיה מישהי אחרת מלבדי ושהוא רק צריך את השקט שלו והלבד שלו לשקם את עצמו. הוא אדם חסר ביטחון, לאורך הזוגיות רק רמסתי אותו יותר ויותר וכלל לא בכוונה. ועכשיו אני מודעת למעשים שנעשו מגחמות, ריצוי אחרים, פחדים שהשלכתי עליו ולקיחת מובן מאליו.והוא ציין שהוא לא מסוגל להיות איתי כרגע או בזוגיות בכללי שכן זה לוקח ממנו הכל (נאמר לפני 3 חודשים). הייתי רוצה את ההזדמנות הזו לזכות בליבו מחדש מבלי שיעלו המטענים הללו בשנית. אני מניחה שבשביל דבר כזה, צריך גם את הצד השני בתמונה. החרטה שלי לא שווה דבר אם הוא ירגיש שעדיין לא הבנתי אותו ושאולי מפחד להאמין בי ולהיפגע שוב אחרי שהיה לו טוב להיות לבד תקופה. אני נאחזת כל כך בעובדה שיש אהבה חזקה וחברות נהדרת אבל בזוגיות פשוט לא עבד לנו. אני מרגישה תחושת החמצה וכאב לב לאבד את הבנאדם שהכי מתאים לחיים שלי, לי. עם זאת, אני מודעת לפגיעה שהוא עבר, לתחושת הניצול, לעלבון ולכעסים הרבים שמצטברים בו. הוא מעולם לא פגע בי, אבל החודש האחרון של הקשר היה מבוסס על חשדנות יומיומית, כעס ואי אפשרות לגשר על הפערים האלה שנוצרו. אני מתוסכלת, במחשבות לא טובות, בתקיעות. ועם זאת, היו רגעים שבהם התחבקנו והרגשנו שוב שהתחושה הטובה הישנה חזרה אלינו. איך עושים את הצעד הזה ופונים אליו במטרה לחזור בצורה הכי טובה שאפשר? בצורה שתאמר לו בפירוש - אתה לא תיפגע ממני יותר, אתה במקום טוב יותר כרגע ואני מבינה אותך יותר וכל מה שאתה צריך זה רק לשתף אותי ובמקום לצעוק בחזרה כמנגנון שהיה לי תמיד, להבין אותך ולדבר נכון. בוא לא נוותר על משהו שיכול להיות טוב. איך עושים את זה ומשכנעים בנאדם להאמין בי שוב? מתוסכלת והמחשבות לא מפסיקות.
שיר אני שומע את הכאב מדברייך. את החרטה על התנהגות שהיית משנה לו ניתנה ההזדמנות. אני לא בפוזיציה של לתת עצות קונקרטיות בנושא זה. אני רק יכול לקוות ביחד איתך שהתהליך הכואב שהניסיון הזה מעביר אותך יעזור לך לצמוח. את כבר מתחילה להכיר בצדדים פחות טובים בעצמך. אולי באופן רחב יותר זה יאפשר התבוננות אחרת על מערכות יחסים מבחינת התרומה של כל צד בקשר. יש פה התמודדות שלך עם תחושות של הרס ואשמה. ואולי כדאי לשוחח על כך באריכות עם פסיכולוג/ית. אני חושב שזה יועיל לעשות עיבוד של התחושות.
לפני מספר חודשים גיליתי בנייד של בן הזוג שלי תמונות אינטימיות שהסתיר ממני, הייתי בטוחה שהוא שלח את זה למישהי אבל הוא חזר וטען שמדובר בתמונות ישנות שצולמו עוד לפני שהכרנו והוא מחק אותן רק עכשיו כי נתקל בהן במקרה כשחיפש משהו באלבום התמונות בטלפון (התמונות היו באלבום תמונות שנמחקו באייפון).
מאז אותו היום אני לא שקטה, כל הזמן מחפשת סימנים לבגידה, לא מצליחה לישון, עצבנית, מפחדת לצאת מהבית כי אני מוצפת במחשבות על כך שזאת תהיה ה"הזדמנות" שלו לבגוד, חושדת בכל תנועה או משפט שלו ומתעמתת איתו בלי סוף. הוא ממשיך להגיד שאני מדמיינת אבל אני כל הזמן במחשבות והרגשת חוסר אמון. הוא טוען שאני כבר לא מבדילה בין דברים שהם לא בסדר באמת לבין דברים נורמליים לחלוטין שהוא תמיד היה עושה ואני בוחרת לפרש אחרת.
איך מבדילים בין הדברים? איך מרגיעים את הפחד? בכל פעם שאני נתקלת במשהו חשוד אני נכנסת להתקף חרדה שלוקח לי שעות להירגע ממנו. נהייתי אובססיבית לנושא, אין לי תיאבון, אני לא מתרכזת בלימודים, אני כל הזמן חושבת מה הוא עושה ועם מי הוא מדבר ומסתכלת על השעון וסופרת את הדקות מהרגע שיצא ועד הרגע שחזר אם הוא יוצא לדברים קטנים כמו סופר, לזרוק את הזבל וכו'.
אני חסרת שקט, אני בוכה בלי סוף, אני מרגישה שכל מילה שהוא אומר לי היא שקר ולמרות שבסוף כל מריבה אנחנו מסכמים שאני נרגעת ומתחילה לתת בו אמון ומספיקה לחשוב ככה, אני חוזרת לאותה הרגשה כבר יום למחרת.
חייבת עזרה, חייבת להבין מה עליי לעשות כדי להפסיק עם החרדות והפרנויות.
היי, נשמע שהמצב הזה גורם לך לסבל רב. מחשבות אובססיביות על בגידה שלא נותנות מנוח. אין פה איזה "טריק" מהיר שיכול לפתור את זה.. אני חושב שלמרות שהתגובה הראשנית נשמעת לי טבעית, מה שקרה בהמשך ייתכן ומצביע על בעיה עמוקה יותר. בעיה שאולי תמיד הייתה שם, אולי "רדומה", אולי לא בהכרח מודעת. בעיה שקשורה ביחסי אמון. שווה לבדוק נושא זה לעומק..
מה זאת אומרת לבדוק לעומק? מה עליי לעשות?
אני מציע לבדוק בצורה מעמיקה בפגישות פסיכולוגיות. גם את השורש, גם איך לנהל את זה.
שלום אנחנו זוג אוהב. ילדנו בן ה 4 בגן פרטי. הוא הגיע הביתה ולא זוכרת בדיוק מה הייתה הסיטואציה הוא לקח סכין והניח כמו בתנועת התאבדות על היד. שוב אנחנו בית חם אוהב מעולם לא נחשף לסיטואציה כזו בבית. ואף לא נחשף בטלוויזיה לסרט שכזה. פנינו לפסיכולוגיה הקופה.כשהגענו פנתה לבן הזוג וביקשה שיגש עמה לחדר נפרד. כשחזרנו הפסיכולוגית אמרה שאין מה לדאוג הילד בטח נחשף לכך בסרט. ובכך הסתיים האירוע. האם מקובל להפריד בין הורים בשיחה כזו. אם כן מדוע? מדוע לא שיתפו אותי האמא בתוכן השיחה. למותר לציין שבן זוגי לא דיבר עימי ואני בתמימות אף לא שאלתי דבר. לדעתי כאמא התנהגות חריגה כזו מצריכה יותר מפטור חפיפי שכזה. אבקש התייחסות מפורטת. תודה רננה
שלום אנחנו זוג אוהב. ילדנו בן ה 4 בגן פרטי. הוא הגיע הביתה ולא זוכרת בדיוק מה הייתה הסיטואציה הוא לקח סכין והניח כמו בתנועת התאבדות על היד. שוב אנחנו בית חם אוהב מעולם לא נחשף לסיטואציה כזו בבית. ואף לא נחשף בטלוויזיה לסרט שכזה. פנינו לפסיכולוגיה הקופה.כשהגענו פנתה לבן הזוג וביקשה שיגש עמה לחדר נפרד. כשחזרנו הפסיכולוגית אמרה שאין מה לדאוג הילד בטח נחשף לכך בסרט. ובכך הסתיים האירוע. האם מקובל להפריד בין הורים בשיחה כזו. אם כן מדוע? מדוע לא שיתפו אותי האמא בתוכן השיחה. למותר לציין שבן זוגי לא דיבר עימי ואני בתמימות אף לא שאלתי דבר. לדעתי כאמא התנהגות חריגה כזו מצריכה יותר מפטור חפיפי שכזה. אבקש התייחסות מפורטת. תודה רננה
יש לי צורך עז בחיבוקים מגברים. מדוע? וזה לא מהסיבה שיש לי רגש אליהם כי אני מרגישה צורך לחבק במשך שעות גם מישהו ששכבתי איתו לראשונה ואני לא מרגישה כלפיו שום דבר.
נשמע כמו שאלת הביצה והתרנגולת. האם הרגש מוליד צורך בחיבוק? או שהחיבוק מוליד רגש? לי זה עושה אסוציאציה של צורך בהתמזגות עם אחר. אולי המשמעות שאת צריכה לחפש בחיבוק היא - מה מאפיין את האחר ואת הרגש בחיבוק? האם ההתמזגות היא עם אנשים שמעניקים תחושת ביטחון? ואולי הפוך? אולי את מרגישה צורך להכנס לתפקיד אמהי דווקא? אגב חיבוק זה פעולה שגורמת לגוף להפריש הורמון הנקרא אוקסיטוצין. מעניין יהיה לקרוא עליו.
הצורך של הוא להיות מחובקת ולא המחבקת. למה זה צורך עז אצלי?
יש לי ocd מגיל מאוד קטן. אני בחורה חרוצה , טובה בלימודים,אוהבת,אכפתית..אבל לאחרונה קורה לי משהו. לאחרונה השתחררתי מהצבא, כשהשתחררתי שקעתי בדיכאון קשה לראשונה בחיי. תוך כדי הדכאון התחלתי לחוות דברים מוזרים. היה לי קשה להתחבר לרגש שלי. זה הרג אותי , הרגשתי רדומה. התחלתי.לחפש באינטרנט על זה ומצאתי דברים מלחיצים שאומרים שזה יכול להישאר ככה לכל החיים. הצלחתי לצאת מהדיכאון אבל כעת אני חווה דבר מוזר מאוד. כבר הרבה זמן. פתאום אנשים נראים לי מוזר. קשה לי להסביר את זה. כאילו קשה לי להבין מה זה אנשים , מה זה היצור הזה עם העיניים ,ידיים,רגליים...אפילו המשפחה שלי פתאום נראית לי מוזר. וזה פשוט עינוי. התחילו להעסיק אותי שאלות קיומיות באופן אובססיבי ומשתק. איך העולם נוצר,מה היה ממש ממש בהתחלה. מה זה בני אדם,מה זה חיות... וזה יוצר אצלי חרדה סופר גבוהה אני כל הזמן בחרדה בגלל זה . בגלל שאלות פילוספיות יחסית פשוטות שפעם לא היו מפחידות אותי ועכשיו אני מתה מפחד. זה ברמה שאפילו קשה לי לראות אנשים , קשה לי לראות חיות... זה נהיה אובססיבי ממש והocd שלי ניזון מזה . בנוסף לזה יש המון מחשבות אפלות בראש. בכל שנייה ביום. מחשבות שאומרות לי שלא ארגיש כלום אם יקרה משהו לקרובים אליי בגלל שאני מרגישה מוזר כל כך כרגע ואנשים מוזרים לי , אז בעצם אם יקרה להם משהו לא ארגיש כלום כי הכל מוזר לי. וזה כל כך מפחיד. בנוסף אני מרגישה כמעיין זרות מעצמי,כאילו אני לא מבינה מי אני. קוראים לי בשם שלי ואני יודעת שזאת אני אבל כאילו זה מוזר לי. מוזר לי להסתכל על עצמי במראה. ועוד משהו מוזר שקורה הוא שאני מרגישה כל הזמן נורא מוזר שאני לא רואה את עצמי. אני יודעת,זה נשמע מוזר. אבל כאילו,זה שאנחנו רואים רק את הידיים שלנו ואת הגוף ולא את עצמנו מרגיש לי פתאום נורא מוזר. זה ממש גורם לי למצוקה. אני לא יודעת מה קורה לי. פעם לא הייתי ככה. זה ממש מבהיל הכל ,זה קורה לי פעם ראשונה בחיי. כל המציאות מסביב נראית מוזרה. והדבר שהכי הכי מפריע לי ואני לא מצליחה למצוא בשום מקום מענה על זה או להבין מה זה ,זה פחד מוזר שאני לא אצליח לדבר. שאני לא אבין יותר את המשמעות של המילים. שלא אבין מה אומרים לי. שמשהו במוח שלי ישתבש ולא אצליח לדבר רגיל עם אנשים. ושוב המחשבות הקיומיות לוקחות כאן חלק. פתאום אני חושבת על איך אנחנו מדברים, איך הגוף עובד .. איך המוח עובד..ובגלל הocd כנראה ,אני ממש נכנסת.ללופים. אני מתחילה לחשוב על איך אנחנו שומעים,איך אנחנו רואים.. וזה רק מפחיד אותי וכל הזמן כשאני מדברת יש לי בראש פחד שאומר שלא אצליח לדבר. לפעמים אני מעדיפה לדבר פחות בגלל זה. ואני ממש לא רוצה שזה יקרה. ובכללי אני כאילו מרגישה שאני מבולבלת,שהמוח שלי מעורפל קצת,שקשה לי להיות בפוקוס. זה דבר שכבר היה לי וחזר. אוף זה נורא. הכל נורא. בבקשה,אני צריכה עזרה. יש לי פסיכולוגית והיא אומרת שזה הocd שלי. שהוא נהיה ממש קשה . אני יודעת שזה נשמע כמו דה ריאליזציה ודה פרסונליזציה אבל היא טוענת שזה לא זה. שהכל זה הocd. אבל אוף,אני סובלת. נורא. התחלתי לקחת מינון גבוה יותר של וויפאקס לפני כמה ימים לפי הוראת הפסיכיאטרית, ואני לא יודעת אם זה קשור אבל בערך מאז החריפו לי המחשבות מאוד. ואז התחיל הקטע עם הקושי בדיבור.. אני לא מצליחה להשיג אותה ולהתייעץ איתה,והיא בעצמה אמרה כל הזמן שאין לה מושג מה קורה איתי. אז בבקשה,אם תוכלו לשפוך קצת אור,אם תוכלו לתת לי דרכים להתמודד. בבקשה . זה נכנס לי גם לחלומות . אין לי מנוחה אפילו לשנייה. באלי רק שזה יעבור. בבקשה
שלום גל היקרה, אני קורא את מה שכתבת ומרגיש את ההצפה הרגשית. יש פה חרדה קיומית משמעותית. תחשות אי וודאות, כאילו המוח נחטף ולא בשליטתך יותר. הפסיכולוגית שלך כנראה צודקת שזה OCD. לגבי הderealization - משער שיש סיבה שהיא לא מתרשמת שזה קיים. אני לא נכנס לחשיבה אבחנתית כאן, במיוחד מכיוון שיש לך מטפלת וזה מתוקף תפקידה המקצועי. אני מכיר את התופעה ממטופלים. זו באמת תופעה המביאה לידי תחושת סבל בלתי הגיונית. לצערי כשOCD מגיע לעוצמה שכזו ניתן להניח שמדובר בשנים ארוכות בהן התפתח ולא טופל כראוי. טיפול בocd ובכלל בחרדות צריך לקחת ברצינות מהרגע הראשון.יש לזה נטייה להסתבך ולהתעצם. במצבך את חייבת לתת אמון במטפלייך למרות הסבל שנוטע ספק. את חייבת בשיחות תכופות עם הפסיכולוגית, ולתרגל בכל יום עבודה על הקומפולסיות (במידה ואת מקבלת הנחיות להמשך השבוע). כמובן שיש חשיבות לקשר רציף בין הפסיכולוגית לפסיכיארית. ויש לעדכן בכל שינוי במצב כדי להתאים טיפול תרופתי. מדובר בתהליך לא פשוט. דינמי. לעתים הדיכאון יבלוט יותר, לעתים תחול רגרסיה. לא לוותר.
תודה רבה, איך לשמור על שמחת חיים? איך להוריד את רמת החרדה? נמאס לי להיות כל הזמן עצובה ובחרדות. אני לא כל כך מקבלת תרגילים והתחושה הכללית היא חרא. זה רק מעכב אותי בחיים. יש לי חרדה מאיך העולם נוצר גם. ממש חרדה.
גל אני חושב שתרגישי טוב יותר כאשר תפעלי באופן אקטיבי בתוך מערכות יחסים, ותדברי בצורה כנה את התחושות שלך.ושווה להתחיל לעשות זאת מול הפסיכולוגית שלך.
אני ממש ממש לחוצה בגלל הקורונה, ברמות של היסטריה. אני חד הורית עם 2 ילדים ומאוד חוששת שזה ישפיע עליהם ושלא נוכל לצאת מזה.. מנסה לקחת לעצמי זמן , לנשום עמוק, אבל לא יוצאת מזה וזה אפילו לא מהמחלה עצמה, כמו מהתחושה שמגבילים אותי, חרדות כלכליות וכדומה.. ממה אשמח אם יש לך רעיון איך אני יכולה להירגע
תודה
עידית שלום, לנגיף אכן פוטנציאל שלילי לא מבוטל. עם זאת, עלייך לבדוק בצורה רציונלית ושקולה את הנתונים הסטטיסטיים הנוגעים להתפתחות תסמינים "קשים" כתוצאה מהנגיף בגיל שלך ובגילאים הצעירים. דבר נוסף, אם את חרדה לשלומם של הקרובים אלייך זה מובן וטבעי. חשוב לשמור על ערוצי תקשורת עם בני משפחה וחברים ולשתף בקשיים. וכמובן לשמש בעצמך אוזן קשבת ולהביע עניין בשלומם של אחרים. עוד נקודה: חשוב לשמור על גישה חיובית כהורה על מנת שהילדים ירגישו בטוחים. כלומר, להסתכל על הדברים החיוביים שיש לצד השליליים. זמן משותף, אפשרות לסדר דברים בבית, יצירה משותפת, משחק משותף, ועוד. כדי לשמור על רמת מתח סבירה שלך ושל הילדים תחפשי באינטרנט אחר תרגול של מדיטציה לילדים. אל תתפתי לצרוך אקטואליה מגורמים לא רציניים כמו ווטסאפ / פייסבוק. מספיק חצי שעה של חדשות מהטלוויזיה ביום וזהו! אין טעם לחפש את הקטסטרופה. יש משבר, קטסטרופה זו פרשנות שלילית קיצונית. אני מקווה שתעברי את התקופה בהצלחה!! סיון.
משבר הבריאות בו העולם נתון מכיל משבר פסיכולוגי משמעותי לא פחות. אנחנו בפתחה של תקופה המאופיינת באי וודאות. ועמימות זו מעמידה כל אחד מאיתנו בפני התמודדות נפשית מאתגרת. כל אחד עלול לקחת את ההתמודדות באופן שונה. הפגיעה היא בתחומים רבים: לחלק החשש הוא מפני קריסה כלכלית, לאחרים הפחד הוא לגבי הבריאות של יקיריהם הנתונה בסכנה, הבידוד מאנשים, הסכנה לבריאות של עצמם, ובכלל, הפגיעה בפעיוליות השוטפות מוסיפות למפלס החרדה. אציע שעלולה לחול פגיעה פסיכולוגית נוספת בתקופה זו הקשורה לשינוי המסתמן בתפיסת העצמי - רבים מאיתנו מגדירים את עצמם על סמך מה שהם עושים בחיים (תעסוקה/לימודים/חברה/פנאי) וכאשר פעולות אלו נפגעות, תתכן התערערות בתפיסת העצמי. הטכנולוגיה מספקת פתרונות כביכול למצב המתוח - אנשים ניזונים מאינפורמציה דרך המדיות השונות. אך אלו עלולות להקצין את מפלס החרדה מכיוון שהתכנים המוצעים הם לרוב קטסטרופליים במהותם (כך מושכים קהל צופים הרי..לידע מקדים ערך השרדותי). ושלא לדבר על פייק ניוז. פתרון נוסף שהטכנולוגיה מספקת הוא היכולת לשמור על קשר אחד עם השני למרות הבידוד, ואף לעבוד וללמוד מרחוק. אז מי שיכול וזקוק להמשיך לנהל סדר יום אקטיבי למרות המגבלות יכול בהחלט להסתייע בטכנולוגיה. מי שמרגיש שמפלס החרדה מצריך מענה מקצועי מוזמן לפנות לפורום בשאלות, או לחילופין לפנות לקופת חולים ולהתייעץ עם רופא המשפחה שיכול לרשום תרופות מרגיעות חרדה ומתחים. שבת שלום, ורב בריאות. סיון פלג.
היי, בחצי שנה האחרונה אני סובל מכאבי שרירים חזקים, במיוחד בידיים וברגליים. כשאני מנסה לנוח, זה נהיה רק יותר גרוע רופא המשפחה חושב שאני סובל מפיברומיאלגיה? איך טפיול פסיכולוגי יכול לעזור לי? כואב לי ברגליים ולא בראש:(
הי, תראה יונתן אני בטוח שאין דעה אחידה בנושא. יש שיטענו שמקור הכאב כשלעצמו הינו נפשי, וביטויו פסיכוסומטי. יש שיטענו שלחצים מגבירים את התסמינים של המחלה. ובכל אופן אין ספק ששיחות תמיכה יכולות להקל על ההתמודדות הנפשית עם המחלה (לא לרפא). שהרי יש שינוי לא רצוי ושלילי בתפקוד הגופני שנכפה עליך. אולי תכניות לעתיד משתנות והתקווה מתערערת. אני מקווה שתרגיש טוב.
יש לי תור לעוד חודש ואני קצת בלחץ לקראת הפגישה. אין עם מי לחלוק כרגע את מה שעובר עלי, אני לא שייכת כרגע לשום משרד הרווחה או הבריאות ודווקא הייתי רוצה להתמודד לבד כי גם אין לי ברירה עם הלחץ לגבי הפגישה. הייתי שמחה עם אתה מסכים ואני אודה לך על זה אתה תעשה מצווה גדולה בשבילי עם אתה מכיר ספרים או אתרים באינטרנט או הרצאות שאני יכולה לקרוא או לשמוע בנושא כדי לצאת קצת מהלחץ ואולי עם אתה מכיר ספרים בנושא אושר אני גם אשמח.
שבת שלום ומבורך
תודה,
זה יקל עלי מאוד. אני מפחדת מפסיכיאטרים ממש תודה
שלום, אני מבין שהמפגש מעורר חשש. אך עלייך לזכור שמדובר בפנייה לרופא. בהגדרה, רופא אמור לעזור ולא להרע. גם אם ישנה סטיגמה בנושא זה, צריך לזכור שזה לא תחום פשוט, ושהדברים אף פעם לא "טובים" או "רעים". אני לא אוכל להמליץ על ספר או סרט מכיוון שהנסיבות והסיבות של פנייה לפסיכיאטר הן מגוונות. ולא יכולות להשתקף דרך מדיה שכזאת. חשוב שתדעי שאת כמטופלת בעלת זכויות ויש לכבד את מעמדך. אם תרגישי פגיעה מצדו של הפסיכיאטר את יכולה לבקש מטפל אחר.
הייתי בטיפול דינמי שנה וחצי אצל מטפלת, היה ביננו חיבור מאוד חזק אבל לא נעים, תחושה שהיא לוקחת אישי כל דבר שאני אומרת לה, נפגעת ממני מאוד לפעמים, פוחדת ממני, בעיקר פוחדת שאעזוב את הטיפול (הלא מכוון, לטעמי), כאשר פעמים רבות המצוקה האישית שלה התפרצה החוצה באופן של "התפוצצות" עלי.
ניסיתי לסיים פעמים רבות את הטיפול, אבל בגלל שהיא לא סיימה אותו בעצמה (לא הסכימה בטענה שרוצה לעזור לי, אני לא מאמינה לה, סליחה... היא רוצה בעיקר את הכסף, וגם לעזור לי על הדרך, אבל זה גדול עליה) אני תמיד מסיימת וחוזרת...
כי משום מה אני שוכחת מהר מאוד את הפגיעה, מתנתקת וממשיכה הלאה...
היא מבלבלת אותי, אומרת שזה הכל פרשנות שלי.
אחרי שהיא מתפוצצת היא תפייס לאחר מס' ימים/ שבועות, אבל לא תודה באשמה, אלא תאמר שזה חלק מהטיפול.
זה נראה טבעי מידי הכעס שלה, ממש לא במטרה טהורה...
בקיצור, החלפתי מטפלת סוף סוף, והיא ממש מכוונת ונראה שזה הולך להיות טוב,
אבל אני כל הזמן פוזלת לקודמת... על אף שאני מרגישה שהרצון לחזור אליה לא בא מהחלק הבריא שלי, שזה תסמין של אישה מוכה...
(עברתי ילדות עם חשיפה לאלימות קיצונית ממושכת)
איך אני מתגברת ולא חוזרת אליה?
היי, המקרה שאת מתארת נשמע מורכב ועוצמתי. תחושות מעורבות של תלות ונזקקות לעומת תוקפנות והשלכות של אשמה.אני מתרשם שהתפיסה שלך ריאלית בהבנת השחזור של מערכות יחסים פוגעניות בעבר בתוך מערכת יחסים טיפולית. יש חשיבות גדולה בלהציף את התחושות כלפי המטפלת הקודמת בטיפול הנוכחי. העיבוד של טראומה מורכבת הוא ארוך וקשה. ואני מקווה שתרגישי במקום מוגן ובטוח.
אילו שיטות מקובלות לטיפול בהפרעות אכילה? האם שיחות עם פסיכולוגית דרך הרשת יכולות למנוע התדרדרות ולהחזיר את הילדה שלי (15) למסלול? קשה לי להניח שתשתף פעולה ללכת לפגישות עם פסיכולוגית.
הי אני גם מקווה שהבת שלך לא תדרדר. יש מענים. מרפאות או מחלקות אשפוז ייעודיות להפרעות אכילה. ההתערבות במקרים שכאלה היא לעתים בכפייה. זאת מכיוון שיש קושי להשיג שיתוף פעולה בשלבים ראשוניים. עם זאת מדובר במקומות איכותיים ומקצועיים מאוד. שכל מטרתם להציל חיים! לגבי טיפול בסקייפ אני לא יודע וחושש לגבי יעילות השיטה במקרה הזה. שכן, המענה הנדרש הינו אינטנסיבי, רב מערכתי (דורש הדרכות הורים ומעורבות רפואית). רק בריאות!!
שלום רב.
אני כותבת בשם ידיד ותיק אשר מתביש לפנות בשמו. גילו 69 נשוי פלוס 2 ילדים מבוגרים. הוא אדם םאד מסוגר לכן אני פונה בשמו כי לפני הוא פותח את ליבו. יש לו בעיה שהוא נמשך לילדים ולצעירים מינית.הוא שאל אותי אם זה נורמלי.
אני אמרתי לו שאשל פסיכולוג. אם זה אפשרי אשמח לקבל תשובה בהפדם.
בתודה עליזה
עליזה יקירה, אם מלכתחילה ההתייחסות למשיכה לילדים מתוארת כבעיה..מדוע להוסיף ולשאול אם זה נורמלי? בחברה שלנו לפחות פדופיליה (למזלי) איננה נחשבת לנורמה. עם זאת זו תופעה שאכן קיימת במספרים לא מבוטלים. אני מאוד שמח שיש לידידך מודעות מספיק ברורה לגבי הבעייתיות. נותר לי רק לבקש שתהיה פניה לגורם טיפולי כדי לשוחח לפחות על התחושות שההתמודדות הזו מציפה , במיוחד לנוכח העובדה שהוא איש ביישן ושלא נוטה לשתף במצוקותיו.
שלום רב.
היום סוף סוף הסכמתי לחזור לטיפול פסיכיאטרי וגם שולחים אותי לשיקום אני הולכת לקופת חולים להוציא טופס כדי להתקבל כמה שיותר מהר. אבל עם כל זה אני הרבה שנים לא הייתי בטיפול ואני בלחץ וחרדה מפסיכיאטרים ומהטיפול שאני הולכת לקבל אשמח ממש אני ממש מתחננת אם תוכל לתת לי עצה עד שיקראו לי למעקב ולשיקום בעזרת השם שאני מאוד רוצה כבר להתקבל כדי שיעזרו לי איך אני מורידה את הלחץ המתח באופן עצמאי בבית אשמח לכמה ראיונות מעשיים אני ממש אודה לך על זה ראיונות שאני אוכל לעשות בבית כדי לצאת מהלחץ והחרדה. אגב אני מצפה כבר לטיפול למרות הלחץ אני מצפה שיתנו לי את הטיפול הנכון אני ממש מבקשת עצה איך להוריד את רמת הלחץ יש לי פחד מפסיכיאטרים ממש תודה סוף שבוע מקסים הם אמרו לי שזה יקח קצת זמן עד שיקראו לי
היי, אני ממש שמח לקרוא את הרצון והמוטיבציה לחזור לשיקום. נכון, זה באמת מלחיץ קצת. יש מסגרת עם כללים, יש פסיכיאטרים שדורשים, תחושה מעורבת של תקווה ופחד. אבל העיקר שההחלטה לקדם שינויי התקבלה :) עד אז, אני מציע להציף את הנושא עם קרובים אלייך (משפחה וחברים). לבטא את התחושות הכנות. בנוסף, מציע להקל על אי הוודאות עם קריאה על שיקום, צפייה בסרטונים על שיקום, להצטרף לקבוצות באינטרנט של אנשים בשיקום. אם צריכה עזרה לחפש אני אשלח לפה קישוריות לסרטונים או אתרים רלוונטיים לקרוא בהם. משהו נוסף שאולי אפשר לעשות בזמן הזה הוא לחפש מטפל/ת בעל/ת רקע בטיפול ושיקום. להרגיש מה זה להיות שוב בטיפול. במקום שדואגים לך. ולאפשר את זה..
אשמח מאוד אם תוכל לכתוב לי לאיזה אתר אני יכולה להיכנס לקרוא בכלל על טיפול וגם על שיקום.תודה מקרב לב
https://www.ispraisrael.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99-%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-
על התמיכה נקווה שזה יצא לטובה תודה על התמיכה יום נפלא
היי נעים מאוד אני רלי בחורה בת 44 והמרכז. שנים רציתי לעבור הקטנת חזה וחששתי גם מהניתוח וגם מתגובות של משפחה וחברים. אני לסבית והמראה שלי גברי. מאז גיל ההתבגרות שנאתי את החזה שלי. אני בחורה ביישנית מאוד וכל שנות חיי היה לי קשה לפתח זוגיות בגלל החזה. גם כשהייתי בקשר זוגי חששתי מהמפגש האינטימי בו אצטרך להוריד חולצה ולהשאר חשופה. כשהייתי מגיעה לרגע הזה תמיד תרצתי תרוצים. היה לי נורא קשה להגיע למקום הזה. זה גרם לי לדימוי עצמי נמוך ולחוסר ביטחון ואני מרגישה שאני חייבת להחזיר לעצמי את הביטחון. אני מרגישה שעם אני יעבור ניתוח להקטנת חזה הרגיש מספיק בטוחה בעצמי ואוכל לפתח קשר זוגי מבלי להתבייש או לחשוש. אני רוצה לציין עובדה שאת הניתוח אני רוצה לעבור דרך קופת חולים .לצערי אין לי אפשרות כלכלית לעשות זאת. אני יודעת שיש וועדה שמתכנסת לצורך ברור הליך הניתוח ותאשר את הניתוח במידה ואני מתאימה לו. קופת חולים מממנת ניתוח כזה במקרים חריגים. השאלה שלי היא כזו: אני צריכה ללכת לפסיכולוג/ית על מנת לקבל המלצה לניתוח או שמספיק בהמלצה של רופאת משפחה? אני ממש נואשת לקבל תשובה שתעזור לי. כבר ביקרתי אמל כרוג פלסטי והוא הנחה אותי לגבי הועדה שכדי להביא איזה שהיא המלצה מרופא משפחה או משהו שיכול להעיד שמקרה כזה מצריך עזרה מהקופה לה אני שייכת. אני רוצה להגיע לוועדה מוכנה עם כל מה שצריך כדי לקבל חזרה ביטחון וללכת בראש מורם מבלי להתבייש בעצמי אשמח לתשובה. תודה ויום ניפלא.
רלי שלום, שיתפת באופן כנה ופתוח את המניעים שעומדים מאחורי הפנייה לניתוח. זה בטח לא דבר פשוט. לשאלתך, האם יש הכרח לקבל אישור של פסיכולוג לניתוח פלסטי אלקטיבי? לי לא ידוע על דרישה שכזו. ייתכן ומכיוון שהפנייה לפרוצדורה נעשית דרך קופ"ח תזדקקי אישור מרופא המשפחה שמכיר את ההיסטוריה הרפואית. האם כך נאמר לך ע"י הכירורג? שעלייך לקבל אישור פסיכולוגי?
היי
בהמשך לתשובתך:
הכרוג המליץ לקבל חוות דעת מרופא משפחה או משהו אחר שיכול להעיד על מצבי הנפשי כתוצאה מזה.
הבעיה היא שאני לא מיודדת עם בקופת חולים ואני שמחה על כך.
אני בדרך כלל פונה לרופאה רק כשאני לא חשה בטוב.
לא יצא לי לשוחח איתה על כל עיניין הניתוח או לספר לה על החוסר ביטחון שלי.
בדרך כלל לרופא משפחה מגיעים כשיש שפעת או כאבים פיזית בדיקות דם וכו...
בכל אופן אתה חושב שאין צורך בהמלצה מפסיכולוג על הנושא שלי?
אתה חושב שמקרה כזה יכול לעבור וועדה מהמלצה של רופא משפחה שמכיר בעצם רק רקע בריאותי ?
הבוס שלי הוא טיפוס נחמד ומתחשב, אבל בשעת כעס מתפרץ בצורה חריגה ואפילו מפחידה. אשמח לקבל הדרכה איך מתמודדים עם זה בצורה נכונה ואיך נכון לשכך את הכעס שלו בזמן התקפה
ינאי שלום. נשמע שהמצב לא פשוט בעבודה. אני חושב שלשנות את הכעסים של הבוס זה לא משימה שלך. אבל לבחור איך להגיב זה בעצמך זה כן חשוב. ואם על הדרך זה ירגיע אותו, אז win win. חשוב להיות אמפאתים, כלומר לא לשפוט את התגובה, אלא להכיר ברגש שמנהל אותו. לא חייבים לנסות להרגיע ב"כוח". אפשר להתעניין מה קרה, מה גרם לו לתסכול. וכשמתעניינים בך אתה נרגע תוך כמה רגעים. קצת כמו להיות קשוב לילד שמגיב בכעס.
הבת זוג שלי שולחת לי בערך פעם אחת ביום כמעט כל יום הודעה לסלולרי שלי "אני לא יכולה בלעדייך" זה אמור להדליק לי נורה אדומה ועם כן מה הסכנות של זה ואיך פותרים את זה ככה שלא יהיו סכנות מזה? תודה מראש.
אתה שואל מהם סימנים בתוך קשר רומנטי שצריכים להדליק "נורה אדומה". נראה שהדוגמה הנקודית איננה רלוונטית אלא בתוך ההקשר שלה. שהרי לא נדיר שזוג בתחילת הקשר, כאשר ההתאהבות בשיאה, יכתבו הודעות כאלה במהלך היום. מכאן אשער שאתה מרגיש שאת השלב הזה עברת, ואולי היא לא. ואולי יש בסימנים אלו בכדי להזהיר שמא מדובר בבחורה עם מאפיינים תלותיים? האם היא מראה סימנים של תלות בעוד מקומות בקשר שלכם? האם היא מביעה קנאה ללא הצדק? האם היא מתאכזבת ביתר קלות כאשר אינה חשה שאתה מרגיש כמוהה?
מבררת לגבי חברתי הטובה. בחורה בת 16 פלוס שלאחרונה רזתה נורא וכמעט לא אוכלת. מדברת כל היום על כמה שהשמינה ובלי שמחת חיים. אם מדובר באנורקסיה, איך אני משכנעת אותה ללכת לטיפול? בתור חברה טובה, מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לה להתמודד? היא נראית נורא.
רונית אני שמח שלחברה שלך יש חברה כמוך. במידה וחברתך אכן סובלת מאנורקסיה היא זקוקה להתערבות טיפולית, שכן מדובר במצב שעלול בהחלט להוות סכנה לשלומה. אני מציע: (1) לדבר איתה באופן ישיר על החשש שהיא בכיוון לא טוב. תראי איך היא מגיבה. ייתכן מאוד שהיא תכחיש שיש בעיה. לא לכפות עזרה. פשוט תהיי איתה. לא אומר לתת לגיטימציה לדרך שלה להרגיש טוב עם עצמה, אלא, להראות שאת מבינה שהיא בכלל מתמודדת עם רגישות למראה החיצוני ולדימוי העצמי. (2) הסבי את תשומת לבם של ההורים שלה במידה ואתם בקשר. אם הם לא מתייחסים לכך באופן המשקף את רמת החומרה הנכונה אז (3) ליזום פניה ליועצת בית הספר. את יכולה לבקש ממנה שתשמור על הפניה שלך כאנונימית, במידה ואת חוששת לאבד את אמונה של חברתך בך. אני מאחל לך בהצלחה. כל הכבוד על היוזמה. מקווה שתצליחי לעזור לה! היא זכתה בחברה טובה.
ליבי שלום יש איזור ספציפי יותר שהיית רוצה? יש עדיפות רק למטפלת?
|
אנחנו עובדים עם פסיכולוגים מקצועיים ואמינים בישראל - השאירו פרטים ונדאג להפנות אליכם את הטובים ביותר
|
|
| שם מלא: | |
| טלפון: | |
| אימייל: | |
| יישוב: | |
| אנחנו לא נשלח אליך SPAM לאימייל, המספר יעבור לספקים מומלצים בלבד! | |
פנייה נשלחת, נא להמתין...
הפרטים התקבלו בהצלחה
תודה, הפנייה ששלחת התקבלה
בקרוב ייצרו עמך קשר.