פורום פסיכולוגים

מתהדר בתארים רבים אך הבנת נפש האדם ויושרה בסיסית היא ממנו והלאה.

שלום, 
את מתארת תנודות בהבט הרגשי, תגובות רגשיות קיצוניות למצבים שונים. וזה נשמע די מעיק ובטח מפריע לך מאוד בחיים ובקשרים באופן כללי. לא יודע אם זה חלק ממאניה-דיפרסיה. ובאופן כללי נראה לי עדיף להתרחק מהגדרות ספציפיות כאלו. הן מאוד ספציפיות ולא מתארות את החוויה ההוליסטית של האדם. אני משאיר את ההגדרות האלו לפסיכיאטרים שצריכים להתאים תרופה לסימפטום.
כתבת שאת מטפלת בנושא בשנה האחרונה, וטוב שכך. לא הסברת כיצד את מטפלת בזה. אני כן ממליץ על טיפול רגשי, בכדי להבין קצת יותר טוב מה עומד מאחורי העולם הרגשי שלך. גם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי יכול להיות לעזר כאן, מאחר וזה טיפול שבוחן בצורה מובנית את הקשר בין הרגשות שלנו לבין המחשבות שעומדות בבסיסן. 
בהצלחה. 

שלום,
החוויות שאנו חווים נרשמות במוחנו (ביולוגית) ובנפשנו (פסיכולוגית), לעיתים שוקעות ונשכחות, ולעיתים עולות בנסיבות שונות שלא תמיד מובנות לנו. התחושות מתעוררות ככל הנראה כי הסיטואציה שנתקלת בה הזכירה לך במודע או שלא במודע את הנסיבות המוקדמות שחווית עוד לפני הצבא. 
בתנאים כאלו, טיפול באמת יכול להקל. לגבי השאלה איזה טיפול? שאלה טובה, ולא בטוח שיש תשובה חד משמעית לשאלה שכזו. לא ציינת מה החוויה הלא נעימה שחווית וזה יכול להיות רלוונטי - כי ישנם מטפלים שמתמחים בנושאים יותר ספציפיים (כמו, טראומה או הפרעות אכילה, וכדומה). אבל באופן כללי - פסיכולוגים קליניים או עובדים סוציאליים שעברו הכשרה בפסיכותרפיה יכולים להיות לעזר כאן. 
שאל חברים להמלצות לגבי מטפלים שהם מכירים, או קרא באינטרנט על מטפלים באזור מגוריך. תראה למי אתה מתחבר (ברמה הראשונית) ולך לפגישת הכרות. 
טיפול זה תהליך מאוד אישי, ואתה צריך להרגיש בנוח שם.
חשוב גם לזכור, שכבר היית בסיטואציה הזו לפני כמה שנים ויצאת ממנה. משמע, את היכולת להתמודד עם הסיטואציה יש לך. אולי צריך עוד קצת תמיכה והכוונה.
בהצלחה.

שלום דניאל. טבעי להרגיש תלות במטפל וגם שאר התחושות והמחשבות שציינת בפתיחות בדבריך עולות לעיתים קרובות בתוך הטיפול. קיומם של הרגשות האלה מעידים על כך שהטיפול חי,ושיש את התנאים לעבודה רגשית משמעותית. חלק מהתכנית אולי לא קשורים ישירות למטפלת כזאת או אחרת,אלא לדברים המאפיינים  אותך ואת האופן בו אתה  תופס אחרים. מטפלים מנוסים משתמשים בתכנים האלה כדי להכיר טוב יותר את עולמך הפנימי ולרתום זאת לעזרת הטיפול. איש לא יכול לענות במקומך על השאלה האם זה הטיפול הנכון עבורך. כל עוד אתה בטיפול המשך לשתף את המטפלת בכל התחושות והמחשבות שלך ועם הזמן וודאי תהיה לך תחושה ברורה יותר אם אתה רוצה להמשיך לעבוד איתה.  

שלום לך! חסרים לי כמה פרטים כדי לענות. לא ציינת מיהן הדמויות הגבריות בחיי הילדים שלך ואם הם רואים אותן מספיק ביום יום. חסר לי גם מידע על היחסים בין ביתך לבין האחים שלה. ל"המרחות" שתארת יכולות להיות כל מיני סיבות. לפעמים למשל, היא מצביעה על צורך במגע וקרבה לדמויות גבריות בגלל שזה חסר לה, ולפעמים זאת התנהגות שהילדה מבינה שמושכת הרבה תשומת לב או מבוכה מצדך ולכן היא ממשיכה בה. אך אלה לא בהכרח הסיבות. אני יכולה להציע שתדברי עם ביתך על מרחב אישי ועל הבחנה בין אבא ואמא לבין מבוגרים או ילדים שאינם במשפחה. תסבירי מה המגע המקובל עם כל "קטגוריה". אתן יכולות לעשות סימן מוסכם שיזכיר לה את הדברים כשזה קורה בפועל. אני מציעה גם לחשוב על היחסים שלה עם אחיה ועם אביה ולבחון אם זה קשור לזה. וגם לשים לב שתגובותיך למצבים אלה ענייניות ולא דרמטיות מדי, כדי לא לעודד אותה להשיג דרך זה תשומת לב.

איתן שלום,

לגבי השאלה האם זה נכון לך, רק אתה יכול לענות. נשמע שמשהו בך מבקש להגיע לשם, ואם הקריאה הזו ממשיכה ומתמידה בתוכך, אזי כדאי אני חושב להקשיב לה. לא תמיד יודעים את הסיבה להגעה לטיפול, ולפעמים זה איזשהו קול פנימי שרוצה את זה והוא ביטוי של משהו עמוק שכדאי אולי לבחון אותו יותר ביסודיות.

לגבי איזה פסיכולוג יהיה טוב עבורך, זו גם כן שאלה מהותית. מצד אחד כדאי ללכת לפסיכולוגים עם ניסיון שיודעים לזהות צרכים ומצבים בצורה מקצועית ומהירה יותר. יש להם קילומטראז' ארוך, והם ראו כבר מספר רב של אנשים עם אלמנטים לפחות דומים לשלך. מצד שני, פסיכולוגים צעירים הם נמרצים יותר, להוטים יותר, מעודכנים יותר בתהלכים חדשים, ויש בהם עזוז ורוח קרב לטפל - וגם לזה יש יתרונות. 
יש גם שאלה של תקציב, פסיכולוגים רחוקים או בקרבת מקום, וכולי. 

אלו ליד אלו, בסופו של דבר מפגש עם פסיכולוג הוא מפגש פרטי ואינטימי מאוד. אני מציע לא להתחבט יותר מדי בשאלה איזה מטפל כי זו לפעמים שאלה שמחביאה קונפליקט וחרדה מפני התחלת טיפול, אלא להתחיל ולקחת את זה משם... לראות איך זה מרגיש, ודלעת שסיום הטיפול הוא בידך, וניתן לעבור למטפל/ת אחרים בבוא הצורך. 

שלום,
הגוף והנפש כרוכים זה בזה וקשה לפעמים להפריד בין הסיבות לתופעות פיזיולוגיות שונות, ואולי גם לא צריך להפריד. להקאות (כמו גם כאבי ראש תכופים, מיגרנות, כאבי גב, וכולי.) יכולות להיות סיבות פיזיולוגיות - תזונה לא נכונה, וירוס, הריון, ויפולים כימותרפיים, ועוד, אך גם לחץ יכול להשפיע על הקאות. לדוגמא, ישנם ספורטאים שמקיאים לפני תחרות חשובה. אם מדובר בארוע שחוזר על עצמו, כדאי ללכת לרופא בכדי לשלול אלמנטים פיזיולוגיים. במידה ונראה כי הכל בסדר פיזיולוגית, אפשר לעבור לשלב הבא של בחינת הקונטקסט בו ההקאות מתרחשות. אז לשאלתך, האם להקאות יכולות להיות סיבות פסיכווגיות, התשובה היא כן, אך כל מקרה לגופו.

היי מעיין אנחנו לא מאשרים פרסום של קישורים בפורום 
אם זאת נשמח אם אנשים יגיבו לך על מטפלים שהם מכירים ודרכי התקשרות :)
בכל מקרה מוזמנת לפנות אלי במייל
eitan@t.co.il
ולקבל ממני אתר המלצות מצוין :)

רננה שלום, 
חרדת נטישה היא לא בפורמט של קיים או לא קיים, אלא תופעה מאוד רחבה שקיימת במידה כזו או אחרת אצל כל אדם. לכן גם אני חושב שהשאלה היא לא האם יש לי או אין לי חרדת נטישה אלא כיצד אני מעצב את מערכות היחסים המשמעותיות שלי? האם אני נשאר עם אנשים מתוך בחירה או מתוך פחד? ושאלות מהסוג הזה... 
שאלי את עצמך מה את מרגישה כאשר את לבד? לאן המחשבות לוקחות אותך כאשר אין אנשים סביבך? מה קורה לך כאשר את מבקשת לסיים מערכות יחסים? זו תהיה נקודת פתיחה טובה בכדי להבין את מה שאת חווה.
לאחר שתעני לעצמך על שאלות אלו, את מוזמנת לשאול שוב בפורום ולספק יותר פרטים, כך אוכל להתייחס ספיציפית לשאלות שאת מעלה.

אלעד שלום,
אני לא מכיר את הסטטיסטיקות של התקרחות אבל נראה לי שזו תופעה די שכיחה בקרב גברים (ישראלים) ושזו תופעה שמתחילה יותר ויותר מוקדם. ולמרות שזו תופעה די שכיחה, היא מקור למתח רב מאחר והיא נוגעת בדימוי גוף ותפיסת העצמי שלנו. גם המיתולוגיה שלנו (סיפור שמשון לדוגמא) הטמיעה בנו תודעה של גבריות וכוח והקשר שלהם לשיער או העדר שיער. 
יש הרבה דיסאינפורמציה בנושא, ולא מעט שרלטנים שמבטיחים הצמחת שיער. הם בונים על תחושת חוסר האונים והתקווה שלך שיש פיתרון כלשהו לנושא. הישמר מכך.
אני חושב שיש איזשהו שלב שבו אפשר (או צריך) להרפות מהניסיונות למנוע את ההתקרחות. אני לא יודע אם הגעת לשלב הזה עדיין (נשמע שלא), אבל העיסוק היומיומי שלך בנושא מכניס מתח נוסף (שמשפיע על ההתקרחות) וגם הופך את הנושא למשהו שהוא מראית הכל. מין תחושה שזה הדבר החשוב ביותר. וככל שאתה עוסק בזה יותר, כך גם התחושה הזו משתלטת על הנפש.

יהיה בזה מן הצביעות להגיד לך להרפות מהניסיונות למנוע את ההתקרחות מאחר וזה מפריע לך. עצתי היא לקבוע איזשהו לוח זמנים, דדליין, שעד אליו אתה מתעסק עם הנושא ומשקיע בזה אנרגיה, ובאם אין תוצאות, עובר לצד השני של המתרס, ומנסה לקבל את עצמך, ואת הכוח שלך, ואת היופי שבך גם בלי שיער.