פורום פסיכולוגים

אני לא רואה אלטרנטיבה מלבד התמודדות עם האמת, כואב ככל שיהיה, מוות לא ניתן להסתיר. וחמור מכך יכול להיות אם יוודע לו מאוחר מדי על המוות. האדם עלול להפגע מעצם כך שלא סיפרו לו. מה שנותר זה לחשוב על דרך לספר לו. לעשות זאת במשותף עם עוד קרובים. לשהות איתו בכאב, ולא לנסות להסיח את הפוקוס מהתחושות שיעלו באופן טבעי. יש לתת לגיטימציה לתחושות. לדבר על זכרונות. להיות איתו ושלא יהיה בודד. אפשר תמיד לקרוא יותר בהרחבה באינטרנט על הנושא. אם צריך תגידו לי וארכז משהו עבורכם.

תודה על המענה. המשפחה כולה בנתיים בהחלטה שלא לספר לו מתוך הבנה שברגע שיוודע לו הוא פשוט יסיים את חייו. לכן הוחלט לא לחשוף בפניו את המידע ולתת לו לחיות את מה שנותר לו מבלי לדעת על האובדן.(גם האמת אין אף אחד שיסכים לספר לו. לא המשפחה ולא המטפלת שלו). נאמר לו שהסבתא כבר מתקשה לעלות מדרגות ולכן היא לא עולה אליו. ובנתיים אנו מביאים לו אוכל "שהיא הכינה ושולחת לו". אני לא יודעת כמה זה יחזיק מעמד וזה מאד בעייתי ליישום. אני אישית גם נמנעת מלבקר אותו כי אני לא מסוגלת לשקר לו. מצד שני אני גם מודעת לכך שאם הוא באמת ידע, הוא בו במקום יקבל התקף וזה יהיה הסוף. זה משהו שברור לכולנו. האם באמת נכון אולי לתת לו להמשיך את מה שנותר לו מבלי שידע?

אשמח למענה

בברכה,

הי לימור, אם את הולכת למועדון חברתי, ובכלל אם את מקבלת שירותי שיקום מן הראוי שאחד הדברים החשובים שיעלו בשיח הוא נושא הסטיגמה העצמית. בבתי הספר לשיקום הנושא מועבר לאנשי המקצוע ואלו יודעים לעשות עבודה משמעותית סביבו. התחושה של הזרות והנבדלות מהאוכלוסיה הכביכול נורמטיבית נפוצה מאוד ומגבילה מאוד. תהליך שיקום משמעותי, כזה שבזכותו המתמודד נטמע באופן מקסימלי בקהילה בקרב אותן אנשים נורמטיבים, הוא האידאל, ואליו חותרים. מציע לבקש באופן אקטיבי את השאיםה הזו בתכנית השיקומית.

חנה קדר 0522866420 טל ליבנה054-4870903

בהצלחה רק בריאות

דניאלה היקרה, קראתי והצטערתי לשמוע את סיפורך. נשמע שאת אדם עדין, רגיש ורגוע. בזמן שהגברים במשפחה מתנהלים ביתר כוחניות, בין השאר, כלפייך. את שואלת שאלה לא פשוטה. את המורכבות של מערכת היחסים ביניכם, ההשלכות של כל פעולה יש ללוות בתהליך טיפולי. האם תוכלי לפנות למטפל/ת משפחתית לפי בחירתך ולהתחיל לברר לגבי טיפול? אולי לפנות לפסיכולוג, בכדי לדבר על העבר ולקבל תובנות וכלים לגבי המקום שלך מול עצמך ומול אחרים בעולם?

ורד יקרה, קשה לקבוע מדברייך מה האופי של השינויים במצבי הרוח, עוצמתם, המחשבות המתלוות, טריגרים אם ישנם. מה גם שבלי רקע נורא קשה להבין מה יכולה להיות התשתית הנסיבתית שעל גביה המצב הנוכחי מופיע. אם המצב הרגשי מביא לירידה באיכות החיים שלך, פוגע בתפקודך, ומרגישה שזקוקה לשינוי - מדוע לא לפנות לרופא משפחה בקופת החולים, והתייעץ אם לפנות לפסיכיאטר? או לפסיכולוג דרך הקופה?

הייתי בטיפול פסיכיאטרי בעבר ועברתי פוסט טראומה בעקבות הטיפול. לכן אני לא מעוניינת לחזור לטיפולים פסיכיאטרים

דניאל היקר, כל מה שכתבת, כביטוי של כעס על החברה, נאמר כבר לפניך. באינספור גוונים, צורות, בכל נקודת זמן היסטורית. רוב האנשים מרגישים זאת בנקודות זמן כאלה או אחרות.ובכלל זה מייצג את הסיפור האנושי כולו. האם להתיישר ולהכפיף את עצמי לפי האפשרויות שהסביבה הציבה בפניי? או להשאר נאמן לרצונותיי האמיתיים. אני מאמין שהחיים עצמם הם המתח הדיאלקטי שבין השניים. הסתגלות לחברה ולחוקיה מכילים יתרונות, כמו נוחיות וביטחון. מרד מצד שני, מאפשר חוויה אותנטית יותר של החיים. דניאל, אתה לא חייב לעשות את כל מה שתארת. במיוחד אם זה לא נכון עבורך כרגע. אבל כן תחשוב מה אתה כן רוצה, ותתחיל לעשות חשיבה ריאלית של איך עושים את זה. מכיר את הסרט "into the wild"?

להיות מרוחק מהבית זה לא פשוט. יש בוודאי תחושות רבות שהצטברו ולא באות לידי ביטוי בתקשורת מול בני המשפחה. חלקן באופן טבעי יכללו כעס. הכעס יכול להיות על דברים שקרו או חסכים באהבה שאתה הולך איתם בנפשך. כעס יכול להיות חלק טבעי מתהליך של נפרדות מההורים. אתה גם מתאר שכבר לא מתקשר איתם כאשר נפגשים. ייתכן ולצד הרצון לשמור על עצמך מלהפגע רגשית אם תפתח ציפיות, אתה חווה קשיים ופשוט מתגעגע להיות מוגן כמו שילד קטן זקוק להגנה הזו. צר לי שהמצב הוא כזה. אני מקווה שתרגיש טוב.

אייל היקר, נשמע שאתה נורא סובל ואני שמח לשמוע שפנית לעזרה. כדי לא לקפוץ לסוף הסרט, ולאפשר לך להבשיל לתוך התהליך בדרך שלך, לא יהיה נכון לדעתי לתת את דעתי על הסיבות להיווצרות המצב. כן חשוב להדגיש שטיפול יכול לקחת זמן. וחשוב יותר יהיה להדגיש שטיפול פסיכולוגי לא אמור "לתקן" סימפטומים (לא כל הזרמים לפחות). הסימפטום בא לספר משהו ויש לו משמעות עמוקה יותר. בתהליך הטיפולי יהיה אפשר לחשוף את השכבות ולהגיע לשם. אבל זה יקרה בצורה חווייתית בזכות הקשר שילך ויבנה. בהצלחה. מקווה שתצמח מהמשבר.

ענת היקרה, ממה שכתבת, המצב הנוכחי הוגדר כ"התמוטטות רגשית". והייתי מעוניין לשאול, מי הגדיר זאת? האם עברת הערכה פסיכיאטרית? מרגיש לי שחסרים פרטי מידע נוספים בכדי לתת מענה לשאלתך. למשל: האם הופנית לנוירולוג? האם המצב "התופעה המוזרה" חוזרת בנקודות זמן ספציפיות? או מתלווה לאירועים בעלי אופי מסויים? בהנחה שאין מדובר בתופעה שמקורה אורגני, ומהותה פסיכולוגית - אולי יש מקום לפנות לפסיכולוג בכדי לנבור במשמעות של החוויה של הניתוק והקשר לאמא.

אשמח מאד לתמיכתך זאת פעם ראשונה שאני בפורום דוד שלי נפטר היום וקיבלתי את  זה די קשה במיוחד לראות את אבא שלי  שבור מזה זה מאד קשה אני לא מחפשת כרגע טיפול אבל לגבי טיפ מעשי פעולה מעשית אשמח עם תוכלי לתת לי טיפ או שתיים איך לעבור את הימים הקשים האלה אני אשמח כרגע יותר לטיפ אחד או שניים בלי טיפול פסיכולוגי כרגע זה מאוד ישמח אותי ויקל עלי עם תכתבי לי שתי טיפים מעשיים לעשות לפחות בימים של השבעה למרות שאני לא בשבעה אבא שלי באבל לא אני אבל אשמח לתמיכתך בדרך כלל אני בחורה חזקה ויודעת להתמודד עם משברים אבל בגלל שזה פעם ראשונה שאיבדתי מישהו קרוב במשפחה קשה לי אני מאוד אודה לך מקרב לב ומאחלת לך שנה טובה ומתוקה

פשוט אמרו לי לפנות לפורום פסיכולוגיה לכן פניתי אליך שוב אני בחורה די חזקה יודעת להתמודד עם משברים אבל במקרה הזה אשמח לטיפ מעשי או שתיים ללא טיפול בינתיים מקווה שתסכימי לענות לי על זה זה ישמח אותי ויקל עלי תודה מכל הלב

תודה רבה

היי מוטי, אמנם כבר עבר זמן רב מאז פרסום השאלה שלך, קראתי אותו רק עכשיו, ואשמח שנדבר, אני מתמודד עם אותה בעיה....

תמר היקרה, אני סבור שאחותך סובלת ממשבר שניתן לאבחנו כקשיי הסתגלות. מדובר באבחנה הניתנת לאנשים שעברו אירועי חיים משבריים. אני לא יודע איך לעזור למי שלא מעוניין בעזרה. ואולי זה מאוד מטלטל את הסובבים אותה. אבל אני שמח שאת שם בשבילה, בניסיונות לעודד ולהראות שהיא לא לבד בזה. בשלבים הראשונים חווים תקופות של הכחשה, תסכול וכעס, אחרי זה מייחלים לשינוי, אולי אז תסכים לפנות, ביחד איתך אפילו, לעזרה. יש פסיכולוגים תעסוקתיים שיכולים לסייע במידה ותרצה. בינתיים תהיי איתה בתחושות, לא בפתרונות. לא לוותר על הביחד.

בבקשה זה חשוב לי תודה רבה

הי רינת , באם מדובר במצב הנמשך תקופה ממושכת, ובאם חשה פגיעה בתפקוד בתחומי החיים (חברה, פנאי, תעסוקה) אני ממליץ לפנות לפסיכיאטר דרך קופת החולים. ייתכן ויתרשם ממצב דכאוני ויוכל להתחיל לעזור לך על ידי טיפול תרופתי. במקביל הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג או עובד סוציאלי לקבלת טיפול בשיחות. אם מדובר על פגיעה באיכות החיים ואת תוכלי לעשות עבודה שיקומית יש אפשרות לקבל סל שיקום דרך משרד הבריאות (למוכרים בביטוח הלאומי כסובלים מנכות נפשית בשיעור של 40%).

הי הדר, כדורים יכולים למתן את העוצמה של התסמינים. אך טיפול נפשי תמיד מומלץ. הקלאסי הוא טיפול העומק, הדינאמי, החותר למגע עם חלקי הנפש המייצרים את התסמינים הגלויים. יש cbt שנותן כלים חשובים להתמודד עם החלקים המחשבתיים וההתנהגותיים של הבעיה. כדי לעודד עשייה ומציאת משמעויות. אפשר לפנות לטיפולים המשלימים כמו תרפיה באמנות, פסיכודרמה, טיפול בעזרת כושר, טיפולים הוליסטיים ועוד. השוק הטיפולי מלא באפשרויות. לא יודע להמליץ על אחד ספציפי מכיוון שלא מכיר מספיק אותך, את הבעיה שממנה סובלת ואת הרקע. חשבת לפנות לרופא משפחה?

מיכל, זה נשמע לי כמו אלמנט טיפולי חשוב משכמו ומעלה. האם ספק במערכות יחסים זה משהו שאת מכירה שחוזר בעוד מערכות יחסים משמעותיות? אם כן, האין מדובר בשחזור הקשיים הראשונים של מערכות היחסים המוקדמות ביותר (אלו שאי אפשר לזכור.. מהינקות..)?

הדר חג שמח חשבת לפנות לפסיכולוג? הייתי בודק טיפול CBT במידה והסבל שסביב הדיכאון מועצם לנוכח רכיבים קוגניטיביים (מחשבות לא טובות), ובמידה ופעולות שאת עושה (או לא עושה) קשורות לדיכאון. בהצלחה הדר

מיכל היקרה, שאלה מעניינת. נכון שהעבודה היא ביצירתו של קשר אנושי, ונכון שיש תמורה כספית, וגם אם לא - הסימפתיה היא מובנית בתוך הקשר הטיפולי. אני חושב שהעניין הוא שעל המטפל להיות אותנטי בתחושות שלו כלפי המטופל. אבל זה באמת מורכב כמו כל קשר אנושי. לעתים אפשר לחבב, לעתים לכעוס, לעתים להרתע מהמטופל. על המטפל להיות ברור מול עצמו בתחושות שעולות מהקשר הטיפולי..ואם יש ביכולתו לשתף באופן מותאם את תחושותיו הטיפול הופך להיות באמת באמת משמעותי. אני חושב שהדבר הכי משמעותי שיכול לקרות בטיפול יהיה להעלות את הנושא הזה בדיוק!! לא רק שיח על החיים, על היומיום או על העבר באופן שעלול להיות מנותק. יש סיכוי שהקשר הטיפולי ימריא בזכות השיח הזה.. מאוד מאוד אשמח לשמוע איך התקדם הנושא. והמון בהצלחה!

רינה היקרה, הי שוב :) אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת בתחושת הריקנות המתמשכת. אני חושב שעצם הציפייה לאיזו תחושה אבודה שתחזור רק מעצימה את המקום הריקני. הציפייה והתקווה למשהו עתידי זה דבר חשוב. אבל זה לא יכול להתקיים מבלי לאפשר להיות גם ברגע. כלומר, להיות נתונה בידי תחושות לא קלות והרצון להחליפן בתחושות אחרות זה לא תמיד בשליטתנו. לעתים צריך להתמסר לתחושות הנוכחיות וללמוד להכיל אותן.. עדיף עם אנשים שמקשיבים ומבינים.. לא נותני עצות. הריקנות היא לעתים היעדר אובייקט מופנם שמקבל את התחושות הקשות ומכילן. גם אם התחושות הקשות מקורן למעשה בכעס ואגרסיה. יש עולם פנימי שלם שיש לאפשר לו ביטוי. גם אם זה ייקח זמן. מגיע לך לקבל את עצמך בחזרה. והכי נכון יהיה לעשות זאת בתוך קשר טיפולי. בשביל זה אנחנו פה. בשביל לקדם שינוי נפשי מעמיק, לא רק בכדי לתת עצות שמועילות למעט זמן.

אור היקר, יש אנשים שההתנהגויות שלהם נובעות פשוט מהבנה לא נכונה של הסיטואציה.יש אנשים שההתנהגויות שלהם קשורות בהתמכרות. יש אנשים שמתקשים להתנתק מהאשליה. ועוד סיבות מגוונות להתנהגויות שהסביבה תשפוט כלא הגיונית. מה ההגיון שלו אבל? יש הרי משהו שמנחה אותו.. ואם אף אחד לא מתעכב על הבנת המוטיבציות שלו והצרכים הפנימיים האמיתיים , כנראה שגם הוא לא יבין. דבר איתו ברוגע, תשאל בסקרנות ועניין כנה - מה חשוב לו להשיג? מה זה ישרת אצלו בצרכים הפנימיים שלו? וממה הוא פוחד במידה ולא ישיג את הדברים שכל כך רוצה?

רינת שלום, ממליץ לפנות לרופא משפחה. ולתאר בפירוט מה התסמינים. לשאול אם ליתר ביטחון תוכלי לקבל הפנייה לפסיכיאר. ייתכן ומדובר בסטרס נפשי כאדר גורמי הסטרס לא בהכרח מודעים. ויכול להיות שטיפול תרופתי ייתן מענה ראשוני. בכל מקרה אם המקור הוא נפשי, בעיקר (יש לשלול ממצאים פיזיולוגיים שעלולים להשפיע) אני ממליץ שהפסיכיאר יפנה לפסיכולוג. להבין בעזרת שיחות עמוקות יותר מה המשמעות של התסמין. שהרי תסמין הוא רק מסמן משהו עמוק יותר..

. נכון שאלו הנראים טוב אמורים להיות בעלי הסיכוי הגבוה יותר לקבל אהדה רבה יותר מסביבתם, ובהתאם להרגיש בעלי ביטחון עצמי גבוה. אבל זה לא תמיד ככה. האמת היא שאם תינוק ירגיש נאהב אותו מיומו הראשון (ללא תנאים..כגון אם הוא תינוק יפה או עשה משהו טוב..וצרכיו יסופקו ברמה של הזנה וביטחון באחרים) ייצא תינוק עם ביטחון רגשי. העולם אולי לא תמיד יהיה מושלם עבורו, אבל ידע שהוא שווה שיאהבו אותו. מי שיראה את האדם בעל הביטחון מהצד ימשך לזה. כי זה מצביע על יציבות רגשית. על כוח חברתי רב. יכולת גבוהה להשיג את שלו. להגן על סביבתו. ובקיצור, יעניק ביטחון לאדם שנמשך אליו. ואולי זה גם משדר בריאות טובה. וסיכויי השרדות גבוהים יותר. גנים משובחים לצאצאים פוטנציאליים.. יש הרבה סיבות. אבל מעניין להתעכב על הצורך האישי שלך. איזה בנאדם לזוגיות הוא אידאלי? ולמה? מה זה אומר לגבי הצרכים שלך?