פסיכולוג (מ.ר. 27-117763) בעל ניסיון בטיפול ואבחון פסיכולוגי, וכן בשיקום פסיכוסוציאלי. כיום אני מטפל בקליניקה נעימה ברמת-גן בגישה אינטגרטיבית, המשלבת אוריינטציה פסיכודינאמית לצד אלמנטים מתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי. ולצד פרקטיקה זו עומל על שלל..
שלום רב,
כיצד ניתן להבחין בניואנסים הדקים בסיטואציות חברתיות בין פחד מדחייה ממשי בפועל לבין פרשנות שלהת מרגיש לי שיש בי נטייה אוטומטית והסקת מסקנות פזיזות לפרש דחייה כשאני מנהל אינטראקציה עם הזולת מבלי לתת את הדעת מספיק שייתכן ויש עוד יבות שבגינן הסביבה פועלת בצורה מסויימת כלפיי -(לא בהכרח באופן אישי) ולר הכל קשור אליי באופן אישי, חשוב לי לציין שעברתי השפלה ובושה בתיכון ומאז אני חש שמשהו נדפק אצלי בהתנהלות החברתית כבר 15 שנה.. אשמח לדעת כיצד לנטרל את המחשבות הפזיזות וממה הדברים נובעים מעבר למה שציינתי.
ינון שלום, הרגישות לדחייה נושאת המון כאב. ואני לא בטוח שבכדי לעבוד על הנושא צריך "לנטרל". כי אז המשמעות היא לנתק את הכאב החבוי. העבודה הטיפולית היא חיבור לכאב ולא ניתוק ממנו. המשמעות של להיות אדם שלם היא לא להסתובב בעולם ללא תחושות של רגישות. אלא להתחבר למקורות הרגישות ולשאת אותם.
ינון שלום, הרגישות לדחייה נושאת המון כאב. ואני לא בטוח שבכדי לעבוד על הנושא צריך "לנטרל". כי אז המשמעות היא לנתק את הכאב החבוי. העבודה הטיפולית היא חיבור לכאב ולא ניתוק ממנו. המשמעות של להיות אדם שלם היא לא להסתובב בעולם ללא תחושות של רגישות. אלא להתחבר למקורות הרגישות ולשאת אותם.
אני גאוותן... אולי הבן אדם הכי גאוותן בעולם... ואני צריך להזכיר את זה לעצמי בכל רגע... כי ברגע שאני אפסיק להזכיר את זה לעצמי... אני אתחיל לתרץ, להתחמק ולישפוט את עצמי לקולה.... אני צריך לקחת אחריות על המעשים שלי... למרות שאני מרגיש שזה ממש לא באשמתי... הרבה דברים שקורים הם כנראה כן באשמתי... וזה כואב להודות בזה... ממש כואב..... אבל זאת הדרך היחידה להתקדם אל עבר משהו בחיי.... החיים שלי דפוקים... וזה באשמתי.... אני צריך לקחת אחריות על הטעויות שעשיתי בחיי.... על הטעויות שהובילו אותי אל עבר המקום שאני בו עכשיו.... לא מסוגל לקבל ביקורת.... מלא במחשבות אלימות, מיניות, סדיסטיות וחולניות.... מרגיש שאף אחד לא יכול להבין אותי.... שאני מיוחד... אני לא!!!!!!!...... אני לא...!!!!!!!!!.......... זה כואב להודות בזה!!!!! זה מרגיש כמו אגרוף בבטן..... זה מרגיש כמו נבוט לפנים.... כמו מראה שמראה אותי בכל הכיעור שלי... ויש הרבה כיעור.... אני נרקיסיסט ברמה הכי מקסימאלית שקיימת..... אני חושב שאני "אמפתי", "רגיש" , "מיוחד" וכשמישהו אומר לי שאני לא אני זועם..... יעני איך מישהו מעיז לחלוק על זה שאני מיוחד....... מושלם..... רגיש..... טוב לב...... קדוש...... מזויף!!!!!!!..... המסיכה הזאת שיש לי על הפנים מציקה לי!!!! אבל אני לא יודע איך להוציא אותה!!!..... אני מפחד ממה שעשיתי לאחרים.... אני מת מיפחד ממה שמסתתר מאחורי המסיכה הנרקיסיטית שלי..... אני מרגיש שהדבר היחיד שמעניין אותי זה מה אחרים חושבים עלי.... ואלי זאת הסיבה שבגללה אני מרגיש כל-כך מנותק.... ואני חייב לקבל את עצמי.... כי אם לא אקבל את עצמי, איך לעזאזל אוכל להשתפר?!!! כל מה שאוכל לעשות זה להדחיק את עצמי. לבקר, לישפוט, לשנוא.... לדחוק את כל מה שאני לאיזו מגירה באחורי הראש!!!! להשים עוד מסיכה על זאת שכבר קיימת.... מסיכת שינאה מתחת למסיכה של נרקיסיסט... אני לא מרגיש חיי בכלל... אני כל-כך עסוק בלהיראות מושלם.... שאני כבר לא חיי יותר... אני סובל!!!, ואני לא יודע איך לעלות למעלה.... יש לי חלום להיות אנימטור, ואני אגשים אותו בכל מחיר.... אני מאמין שאם ארצה משהו אוכל להשיג אותו ואני יודע שזאת מחשבה נרקיסיסטית, אבל היא מחשבה מלאת תיקווה.... אז אני שומר אותה!! לא מעניין אותי אם היא נרקיסיסטית, אני חושב שהיא מחשבה טובה.. יש לי בעיות נפשיות... אני מלא זעם, כעס ,טירוף.... אני הומוסקסואל... ואני במשפחה דתייה ככה שאני לא יכול בכלל לצאת מהארון!!! אני מרגיש אבוד... ואבדוני... מה אני אמור לעשות
שלמה שלום, נשמע שאתה שרוי במצוקה רגשית גבוהה. מתאר לעצמי שזו נמשכת תקופה ארוכה. אני מרגיש שבעיקר מה שמקשה עליך הם המחשבות שחוזרות והתכנים הם קשים, משפילים, נוקשים, סדיסטיים. אתה יכול לפנות למטפל / פסיכולוג? צריך לעשות סדר בראש, לבקש עזרה פסיכיאטרית אם צריך בשלב ראשון כדי להנמיך את גובה הלהבות על ידי טיפול במרגיעים או נוגדי דיכאון. ושיחות קבועות אפילו של פעמיים בשבוע זה מאוד חשוב גם כן.
אני גאוותן... אולי הבן אדם הכי גאוותן בעולם... ואני צריך להזכיר את זה לעצמי בכל רגע... כי ברגע שאני אפסיק להזכיר את זה לעצמי... אני אתחיל לתרץ, להתחמק ולישפוט את עצמי לקולה.... אני צריך לקחת אחריות על המעשים שלי... למרות שאני מרגיש שזה ממש לא באשמתי... הרבה דברים שקורים הם כנראה כן באשמתי... וזה כואב להודות בזה... ממש כואב..... אבל זאת הדרך היחידה להתקדם אל עבר משהו בחיי.... החיים שלי דפוקים... וזה באשמתי.... אני צריך לקחת אחריות על הטעויות שעשיתי בחיי.... על הטעויות שהובילו אותי אל עבר המקום שאני בו עכשיו.... לא מסוגל לקבל ביקורת.... מלא במחשבות אלימות, מיניות, סדיסטיות וחולניות.... מרגיש שאף אחד לא יכול להבין אותי.... שאני מיוחד... אני לא!!!!!!!...... אני לא...!!!!!!!!!.......... זה כואב להודות בזה!!!!! זה מרגיש כמו אגרוף בבטן..... זה מרגיש כמו נבוט לפנים.... כמו מראה שמראה אותי בכל הכיעור שלי... ויש הרבה כיעור.... אני נרקיסיסט ברמה הכי מקסימאלית שקיימת..... אני חושב שאני "אמפתי", "רגיש" , "מיוחד" וכשמישהו אומר לי שאני לא אני זועם..... יעני איך מישהו מעיז לחלוק על זה שאני מיוחד....... מושלם..... רגיש..... טוב לב...... קדוש...... מזויף!!!!!!!..... המסיכה הזאת שיש לי על הפנים מציקה לי!!!! אבל אני לא יודע איך להוציא אותה!!!..... אני מפחד ממה שעשיתי לאחרים.... אני מת מיפחד ממה שמסתתר מאחורי המסיכה הנרקיסיטית שלי..... אני מרגיש שהדבר היחיד שמעניין אותי זה מה אחרים חושבים עלי.... ואלי זאת הסיבה שבגללה אני מרגיש כל-כך מנותק.... ואני חייב לקבל את עצמי.... כי אם לא אקבל את עצמי, איך לעזאזל אוכל להשתפר?!!! כל מה שאוכל לעשות זה להדחיק את עצמי. לבקר, לישפוט, לשנוא.... לדחוק את כל מה שאני לאיזו מגירה באחורי הראש!!!! להשים עוד מסיכה על זאת שכבר קיימת.... מסיכת שינאה מתחת למסיכה של נרקיסיסט... אני לא מרגיש חיי בכלל... אני כל-כך עסוק בלהיראות מושלם.... שאני כבר לא חיי יותר... אני סובל!!!, ואני לא יודע איך לעלות למעלה.... יש לי חלום להיות אנימטור, ואני אגשים אותו בכל מחיר.... אני מאמין שאם ארצה משהו אוכל להשיג אותו ואני יודע שזאת מחשבה נרקיסיסטית, אבל היא מחשבה מלאת תיקווה.... אז אני שומר אותה!! לא מעניין אותי אם היא נרקיסיסטית, אני חושב שהיא מחשבה טובה.. יש לי בעיות נפשיות... אני מלא זעם, כעס ,טירוף.... אני הומוסקסואל... ואני במשפחה דתייה ככה שאני לא יכול בכלל לצאת מהארון!!! אני מרגיש אבוד... ואבדוני... מה אני אמור לעשות
שלום רב,
מערכת יחסית בין שני בני זוג מאותו המין שאחד פתוח רגשית/פיזית ויכול להביע אהבה באופן של מגע בצורה ישירה ופתוחה והשני ביסס לעצמו מחסום שהוא אינו יכול לעשות את זה באופן ישיר.
הכוונה היא היכולת של אחד להגיע הביתה אחרי יום עבודה ולגעת בבן הזוג לחבק אותו להרגיש אותו (בלי לתאר יותר מידי כאן) מגע פיזי כראוי לבני זוג והשני לא.
אציין שגם נשיקה עם עומק הוא לא מסוגל ליצור בטענה שהוא נחנק (מצב שהוא לא נכון אבל זאת תחושה שהוא מרגיש לטענתו).
אנחנו עדיין לא גרים ביחד.
ביצענו מספר שיחות על הנושא ומתברר אחרי כמה שיחות עם עומק שזה מחסום שנוצר מזה שנים (גיל צעיר היום בסביבות הגיל 50).
הוא הבטיח לי שהוא מטפל בעצמו ואני עושה את הבדיקות שלי בדיוק כמו שאני מתבטא כאן בפורום.
אציין שאהבה קיימת והרצון להיות ביחד הוא עז.
האם ניתן לשבור את מחסום הרגשי/פיזי של הבן זוג? האם היו בספרות הפסיכולוגית סיטואציות כאלה בעבר? אם כן מה צריך לעשות למי לפנות?
תודה רבה
יניב שלום, הסיטואציה מוכרת. ולא אחת מגלים שמדובר בטראומה כזו או אחרת שהייתה בעבר. אך לא תמיד.. לעתים עוררות רגשית גבוהה יוצרת את אותו המחסום וזהו הסבר יותר פיזיולוגי.הסבר נוסף הוא שמבחינה רגשית, לא כולם מסוגלים להיות בקשר אינטימי. לעתים מדובר (באופן לא מודע כמובן) ב"אזורי סכנה" = אזורים של התמסרות ושחרור שליטה. אזורים בהם ההגנות צריכות להיות מושקטות ואין זו משימה פשוטה... הייתי מציע להניח את הדבר בשיחה. להסביר שיש לך צרכים והתחושה של חוסר ההיענות מצדו לא פשוטה, וזה לא מאפשר לזוגיות למצות את הפוטנציאל. בו בזמן להיות אמפתי למצב ולהגיד שאתה רוצה לעזור בתהליך, בין אם זה יהיה כרוך בטיפול או כל דבר שיעזור לו ולקשר - אתה שם עבורו.
תודה רבה על המענה. אין ספק שאני תומך בו כמדומני מהיום הראשון שאנחנו ביחד. התהליך מבחינתי זאת תמיכה רגשית מאוד גבוהה וכן בוצעו שיחות אחד עם השני לצורך בו אני זקוק. טראומה ילדות, לא דבר שעלה בידי למרות כל הכנות שיש בנינו זה משהו שלא עלה לעולם בשיחות שלנו. אציין שנאלצתי לצערי לתת לו זמן עם עצמו לתקופה קצרה בשביל שיוכל בדרך כשלהו להתמודד עם המצב בו הוא בחר בדרך של שיחות. אנחנו עדיין בקשר של שיחות והודעות אחד עם השני אבל לא בהגזמה. אני יודע שאני צריך לתת תחושה של ביטחון ואני נותן ומאפשר לו פתיחות מאוד גבוהה בכל הקשור לנושא. אבל, יש כאן אבל.. זה 7 חודשים שמתמודדים עם הסוגיה ובאמת הייתי רוצה למצוא את הדרך לפתור את זה לעזור לו לשבור את מחסום הזכוכית שיש לו... אם יש דרך אשמח לדעת שקיימת גם אם זה טיפול זוגי או אישי. תודה רבה
שלום רב,
עד כמה המצב חריג לחוסר בגיבוש זהות עצמי מגובש לגיל 31 והאם יש קשר מובהק לחרדות חברתיות פחד מדחייה חוסר בטחון עצמי
בברכה
ינון
ינון שלום, לא נדיר שזהות שלא התגבשה בשלב מוקדם גם לא תתגבש בהמשך החיים, גם לא בגיל 40. אבל המחסומים של החרדה שלא מאפשרים התנסויות עשירות בהחלט יכולים לעכב גיבוש זהות. אתה צריך לבדוק אילו דברים נוספים אתה נמנע מהם, מתוך הגנה, שלא מאפשרים לך להפגש עם עצמך במקומות לא פשוטים של רגש.
שלום רב, התחלתי לצאת עם בחור שאני עובדת איתו. הוא בתול בן 34. יזמתי את הקשר, יזמתי את הנשיקה הראשונה ובכללי דוחפת אותו כל הזמן. הבעיה שכשניסיתי להגיע איתו לרמות אינטמיות אחרות בין גבר לאישה, הוא נרתע. ולא פעם ראשונה. הוא לא יודעת להתנשק, הוא לא מצליח ללמוד לנשק, הוא לא יוזם. אנחנו כבר יותר מחצי שנה ביחד, לא שכבנו ואפילו לא הגענו למזמוזים. מה לעשות? כשאני שואלת אותו מה הבעיה ומנסה לדבר איתו על זה הוא שותק. דיברתי איתו מלא פעמים על זה, אמרתי לו שהוא חייב להתעלות על עצמו ושום דבר לא משתנה. האם כדאי ללכת לטיפול? מה לעשות? אודה לעזרתכם אני כבר אובדת עצות אני גם ככה לא מי יודע מה נמשכת אליו והבעיה הזו לא תורמת לי
שלום, אני מתאר לעצמי שהסיטואציה מתסכלת. שאת זקוקה למגע שייתן לך סיפוק והעצמה של הנשיות שלך, אל את לא מקבלת זאת בקשר הנוכחי. אבל אני לא מבין משהו: את מתארת שהבעיה בעיקרה אצל בן הזוג. ולכן מדוע את חושבת שאת זו שזקוקה לטיפול? אם הקשר חשוב לך באופן כזה שישנם מרכיבים טובים אחרים שמחזיקים אותו, ולא רוצה לוותר, אז אולי שווה לפנות למטפל/ת לייעוץ כלשהו. מטפל/ת זוגי אולי. הייתי שואל אם הנושא מעורר תחושת דחייה ועלבון מסויים, כזה שמציף נושאים אחרים שאת מתמודדת איתם, כמו דימוי גוף שלילי?
היי, תודה על תשובתך. אין לי בעקבות הדחייה הזו דימוי גוף שלילי או משהו ואולי לא הובנתי אבל הכוונה הייתה האם הוא צריך ללכת לטיפול? כי אמרתי לו והוא פחות מעדיף. יש לו עכבות ברורות, אחרת לא הייתי כותבת פה. אני מבינה שזה לא בגללי, אני פשוט מותשת כי מצד אחד מהראש, הוא נכון לי אבל אין לי אליו רגש יותר מדי וגם לא משיכה פשוט בגלל המצב הנוכחי החלטתי ליזום ולראות מה אני מוציאה ממנו. העניין שאם כל הרצון הטוב שלי יש גבול לכמה אני יכולה לעשות, בייחוד שאין לי חשק מדי.
כשהנחתי לו לגעת בי במקומות אינטימיים(מה שהיה הזוי מלכתחילה) גבר אמור לרצות את זה כשהוא מגורה מינית, הוא נגע קצת ואז הסיט את היד ואמר שהוא לא רוצה, הראש משתלט עליו והוא מפחד.
כל זה אומנם לא פוגע לי בדימוי אבל ממש מוריד לי ממנו.
בן אדם בתול בן 34, שלא נוגע בך.
האם שקלת לדבר איתו באופן ישיר ולברר אם בוא בכלל נמשך לאותו המין.
יכול להיות שהוא מעדיף גברים ולא נשים ואת סוג של מקלט בגלל שהוא מפחד מהמציאות והחשש לצאת מהארון (דבר שאינו הוגן כלפייך ואין מחילה) ומצד שני כולנו עושים שגיאות בחיים ונמצאים בסיטוצאיות שונות שאנחנו נכנסים אליהם בכורח הנסיבות והגבורה שלנו זה לדעת לדבר ואם צריך לסיים, לסיים את מערכת היחסים ולהבין שהחיים שלנו רצופים אתגרים וחוויות ולקחת את זה כנקודת יציאה ולהתקדם הלאה אם הדבר הנכון והוא לא נמשך לנשים.
אין ספק שזה לא הוגן לגבייך אבל המציאות לא בשליטה שלנו.
אין ספק שאם זה נכון לסיים את זה בנימה טובה ולא להיכנס למלחמה שאף צד לא מנצח בה.
אין ספק שלחיצת יד ולהיות האדם הבוגר זאת דעתי.
אני לא פסיכולוג אבל מסתכל על החיים בעיניים פתוחות ובעקבות סיטואציות שונות שאנחנו חווים בחיים כל דבר יכולת לקרות ועדיף לקחת דברים בקלות ולבנות לעצמנו חיים חדשים.
תעשי איתו שיחה, תעלי את הנושא ותגידי שאת מבינה אם הוא נמשך לגברים וזה בסדר כי מעבר לזוגיות את החברה הכי טובה שלו בתקופה הזו של חצי שנה.
אם זה יהיה הנושא תחבקי אותו ותגידי לו שהכל בסדר ואת מאחלת לו שימצא את הדבר הכי טוב בשבילו.
שוב, האמונה שלנו שדברים כאלה לא קיימים אבל זה קיים גם אצל זוגות נשואים.
החיים מאוד מעניינים :)
הייתי חייב לתמוך בך בדעה שלי
אני בחורה רגישה מאד, הרבה יותר מהנורמה. לאמי יש חסם רגשי כלשהו והיא אף פעם לא הייתה מסוגלת לתת לי מענה רגשי או קשר קרוב (למדתי ממנה להאשים את עצמי על כל דבר רגשי קשה שעברתי, לא הבנתי את רגשותיי, לא יכולתי לדבר עליהם, היא תמיד הגיבה בהתרחקות וביקורת על כל רגש קשה שחוויתי) כל חיי רציתי קירבה אמיתית לבני אדם אבל לא היו לי כלים כעת כבוגרת גם כשאני מנסה להגשים את עצמי אני נופלת הרבה פעמים בסיטואציות קבוצתיות למצבי קיצון, לחץ, חרדה, אמפתיה מוגברת, האשמה עצמית, ערך עצמי נמוך ועוד. האם אי פעם אוכל להתגבר על בעיות הילדות? נראה שאני לא מצליחה וכל פעם רק מגלה עוד ועוד קשיים ונדבכים בילדות שהיו בעייתיים (ההורים שלי מכחישים הכל ואומרים שאני סתם מאשימה, מה שמקשה יותר על קבלת הבנה ובהירות לעניין)
עינת היקרה, הזרעים הראשונים נטמעים בתקופות חיינו הראשונות, ואלו קריטיות לצמיחתנו הפסיכולוגית התקינה. חסך בילדות וטראומות מוקדמות משפיעות על התפתחות העצמי הצמא לאמפתיה, עניין, סקרנות מגדלת, תחושת ערך עצמי ועוד. בד"כ אנשים פונים לטיפול דינאמי אשר נמשך ככל שצריך עד שהקשר הטיפולי יהווה כמעיין "תיקון". מאחל לך למצוא את הדמות שאת מחפשת שתעזור לך לצמוח ולעבור את הריפוי שאת מחפשת.
שלום סיון.
מאז שהתחיל המבצע אני ממש בחרדה, לא יוצאת מהבית כל הזמן על החדשות אני קצת מרגישה שאיבדתי את עצמי. מה עושים במצב כזה?
הי לפני שבועיים אבא שלי ניפטר באופן פתאומי בחופשה בגיל 66 בלבד. מאז אני לא מצליחה לתפקד ורוצה כל הזמן לישון, אני בוכה כל הזמן ומרגישה אבן בבטן שמונעת ממני לאכול. מאז אמא שלי אצלי ( אני בת 36 נשואה +2 ), ואני מנסה להחזיק מעמד בשבילה אבל לא הולך לי ולראות אותה במצב הזה גורם לי להרגיש רע יותר. אבא שלי היה כל עולמי והיה אבא וסבא מושלם ועכשיו אני לא יודעת אני אני אמורה לקום בבוקר ולהמשיך כשהוא לא איתי. אני עדיין מרגישה הילדה הקטנה והמפונקת שלו וכל כך רנ לי. אני לא מדמיינת לעצמי שאצליח להתגבר על האובדן הזה ולהנות ממשהו בעתיד
אין ספק לנה שההתמודדות עם אבדן של אדם קרוב כל כך הינה משימה קשה מאוד. אני לא בטוח אם היתה לך שאלה מתוך הדברים שרשמת. בכל מקרה רק תמיכה של בני משפחה וחברים יכולים לסייע, שכן זה מאפשר עיבוד של המציאות הבלתי נתפסת. תרגישי טוב. שלא תדעי עוד צער.
שלום לך.
אני נמצאת במקום מסוים במרכז הארץ,ורוצים לעשות לי סל שיקום ולהעביר אותי לעבודה בקהילה. מאז שאמרו לי שאעשה סל שיקום אני מרגישה פחד חוסר מוטיבציה לעשות דברים, וכל הזמן טרודה במחשבות. למרות שבמקום שאני נמצאת אני מקבלת תמיכה אני מרגישה חוסר מוטיבציה לפעול, ורציתי לשאול אם אפשר לקבל עצה איך לחזור למוטיבציה לאנרגיה למרות הפחד שלי? אני אשמח למענה מהיר ואני מודה לך
גלי שלום, הכוונה לקחת את ההזדמנות לחזור לתפקד בקהילה מבורך. את מעוניינת ליצור איתי קשר באופן פרטי ונדבר על סל שיקום?
עדי הי, נשמע שאת שואלת איך את יכולה להרגיש ביטחון רב יותר בקשר הזוגי. אך אין מתכון אחד ובטוח. תחושת אמון מתבססת על ניסיון עם הבנאדם, אך גם אמונה. וידוע לנו שאמונה זה לא דבר שניתן להוכיח. כך שבסופו של דבר את נותרת על תקווה, תקשורת, ותחושות. אם את מרגישה, שבלי קשר לקשר הנוכחי, יש לך בעיות לבטוח בבני זוג (או בכלל בבני אדם) - את יכולה לפנות לפסיכולוגית ולעבד את התחושות האלו. אולי זה באמת יושב על ניסיון לא טוב שהיו לך בקשרים קודמים (הורים? בני זוג? חברות?). אגב הכתיבה שלך מרשימה מאוד ומשקפת את היותך אדם אינטליגנטי ובעל יכולות ורבליות גבוהות. בהצלחה עדי !
שלום, הייתי ממליץ למצוא פסיכולוג/ית קליני/ת שמרגיש לך כמו דמות בטוחה שתאפשר לך לחוות קשר טיפולי אינטימי, פתוח, כנה בו ההגנות יהיו פחות אינטנסיביות.
שלום אשמח לתגובתכם אני אמורה להתחיל סדנא מעניינת במיוחד. כשעיינתי ברשימת המשתתפות שמתי לב שאחת מהמשתתפות היתה חברה בעבר הרחוק וזה קרוב ל 10 שאנחנו לא מדברות. האם לוותר על הסדנא שהיא חשובה לי? האם לדבר על כך עם המנחה? תודה על תשובתכם
הי, אינני מבין את הרקע להתלבטות. לא פרטת מה היה ביחסים איתה בעבר, מה החשש המפגש המחודש?
אנחנו גרות באותה עיר וכשאנו נפגשות לעתים באירועים אנחנו חומקות זו מזו אך בסדנא פרונטלית יהיה קשה לחמוק.
בעלה סוכן ביטוח זה 40 שנה (לפני שהתגרשתי) כך נוצרה החברות איתה וכך שכנעתי אותה יום אחד לבוא ללמוד איתי תואר ראשון. לקראת סוף התואר החליטה להחרים אותי על וויכוח סרק שהסתיים באגרסיביות מילולית חריגה מצדה. המחרת שלחה לי מייל בו כתבה שהיא לא רוצה יותר קשר איתי. כיבדתי. לא השבתי וכך נותק הקשר.
חשוב לציין שהיא טיפוס נקמן ותחרותי. מחמותה היתה מנותקת עד סוף ימיה והיום לעת זקנה ניתקה קשר מאמא שלה שהתגוררה אצלה כל החיים. מקווה שסיפקתי את כל האינפורמציה הדרושה למתן תשובתכם.הסדנא מתחילה מחר. מודה לך
מקרב לב.
אנחנו גרות באותה עיר וכשאנו נפגשות לעתים באירועים אנחנו חומקות זו מזו אך בסדנא פרונטלית יהיה קשה לחמוק.
בעלה סוכן ביטוח זה 40 שנה (לפני שהתגרשתי) כך נוצרה החברות איתה וכך שכנעתי אותה יום אחד לבוא ללמוד איתי תואר ראשון. לקראת סוף התואר החליטה להחרים אותי על וויכוח סרק שהסתיים באגרסיביות מילולית חריגה מצדה. המחרת שלחה לי מייל בו כתבה שהיא לא רוצה יותר קשר איתי. כיבדתי. לא השבתי וכך נותק הקשר.
חשוב לציין שהיא טיפוס נקמן ותחרותי. מחמותה היתה מנותקת עד סוף ימיה והיום לעת זקנה ניתקה קשר מאמא שלה שהתגוררה אצלה כל החיים. מקווה שסיפקתי את כל האינפורמציה הדרושה למתן תשובתכם.הסדנא מתחילה מחר. מודה לך
מקרב לב.
היי, את התשובות באם לבחור בדרך פעולה כזו או אחרת אני מאמין שצריך לבחון לפי המטרה שברצונך להשיג. כך שאם ברצונך לשמור על שקט תעשייתי אז לא להתעמת עם התחושות הקשות אכן יהווה פתרון. באם המטרה היא להתמודד אל מוח הקושי ולא לסגת ממנו - הרי שיהיה עלייך לקחת סיכון ולהשתתף בסדנה. אז תוכלי להתעמת עם התחושות שהמפגש המחודש מעורר.
מודה לך מקרב לב על הייעוץ והפתרונות. אכן לכל בעייה יש כמה פתרונות.החלטתי לא לוותר והלכתי לסדנא. לעת עתה, הכל עבר בשלום. מקווה שכך יהיה בהמשך. ושוב תודה על עזרתך.
פנינה היקרה אאחל רק בהצלחה בקורס. ומחזק אותך על בחירתך לא לוותר לנוכח האפשרות שתאלצי להתמודד עם קשיים כלשהם.
יישר כוח ותודה על החיזוק. אכן, שלב ראשון העזתי לעשות שימוש בגוגל, שלב שני הרשתי לעצמי לחלוק ולפרוש את הבעייה בפנייתי אלך ולסיום ההחלטה לאזור אומץ וללכת קדימה. הארת את עיניי. מודה לך מקרב לב. פנינה
יישר כוח ותודה על החיזוק. אכן, שלב ראשון העזתי לעשות שימוש בגוגל, שלב שני הרשתי לעצמי לחלוק ולפרוש את הבעייה בפנייתי אלך ולסיום ההחלטה לאזור אומץ וללכת קדימה. הארת את עיניי. מודה לך מקרב לב. פנינה
שלום רב, בתי בת ה 14 סיפרה לי שהיא רואה דמויות לא ברורות בזווית העיניים שנעלמות ברגע שהיא מסיטה את המבט, היא מודעת שזה לא אמיתי וזה דמיון. זה לפעמים מלחיץ אותה, לדמיות איך פנים והם לא מדברים. היא רואה אותם רק בחדר שלה ובשירותים שצמודים לחדר שלה לא בשום מקום אחר. ניסיתי לפתוח את הנושא איתה ולשאול מתי זה מופיע, היא ענתה שלא תמיד זה מופיע. ממה שהבנתי ממנה שהיא קוראת חומרים שקשורים לרוחות רפאים וכל השיט הזה וזה נושא שמסקרן אותה והיא מאמינה בזה. באותו היום שדיברנו על זה בהרחבה, היא רצה אלי ואמרה ששוב ראתה דמות שחורה בזווית העין לשניה ונעלמה. כל הסיפור הזה מלחיץ אותי מאוד. לציין שאני חולת אפילפסיה ותוהה האם יש לזה קשר אולי גם לה יש אפילפסיה רק שאצלה זה בא לידי ביטוי בזה? לציין אין לנו מחלות נפש במשפחה ברוך ה. האם היא מפתחת משהו? האם זה מעיד על מחלה נפשית? או משהו שקשור לתת מודע בגלל עיסוק בנושא. אין לי מושג מה לעשות עם זה ולמי לפנות. איך לעזור לה. אשמח לעזרה ואכוונה בנושא תודה
נשמע שבתך סובלת מאילוזיות. בשונה מהלוצינציות (הזיות) המוח לוקח גירויים נייטרלין ומעבד אותם באופן שיתאים לעולם התוכן. ייתכן ועיקר הבעיה היא שעולם התוכן מעיד על חרדות. ולגבי השאלה השנייה, יש לאפילפסיות מסוימות אפשרות לייצר תפיסות ויזואליות המעוותות את תפיסת המציאות. צריך ייעוץ נוירולוגי ופסיכיאטרי, תלוי בהחלטת רופא המשפחה. עליו להיות מודע למצב ולעשות עבורכן את ההפניות הרלוונטיות. בהצלחה! תרגישו טוב.
מרגיש מצוקה קשה בקשר הזוגי שאני נמצא בו. אנחנו זוג נמצאים יחד כבר חמש שנים ותקופה ארוכה גרים ביחד. הקשר שלנו סך הכל טוב! יש בנינו הבנה, אהבה,סבלנות ובילויים משותפים. לפני תקופה מסוימת נפרדנו, מבחינתה היו דברים שהציקו לה כמו זה שאני לא מספיק רומנטי, לא מספיק סבלני, מרוכז בחברים שלי וזה שאני לא מדבר איתה על חתונה וילדים. עברנו את הקרע הזה וחזרנו לקשר כי וואלה יש אהבה. מאז עבר זמן ארוך, מרגיש שטוב לנו ביחד אבל לא מספיק. אין לנו זמן איכות באמת והכי גרוע הסקס שלנו פשוט לא מספק. אנחנו לא מדברים על זה גם אבל אני יודע שגם לה זה מפריע. לקחתי שבועים חופש מהעבודה אחרי פרויקט גדול ונסעתי לאילת. שם צפו לי מחשבות שאכלו אותי מבפנים לגבי השאלה אם לקום או להישאר? כל אווירת המין והנשים היפות עוד יותר ערערו אותי. מצד אחד אני אוהב אותה, יש לי את ההרגלים שלנו, המשפחות, החברים והביחד. זה שאני לא חוזר לבית ריק ושיש לידי אישה טובה כזו. מצד שני אני פאקניג לא נהיה צעיר מיום ליום, חטפתי פחד שלא אהיה עם נשים יותר! זה חסר לי ממש, אני רוצה עוד סקס עם נשים שונות. אני רוצה להגשים עוד פנטזיות ולהינות מסקס. בקשר הזה אין בנינו תשוקה! בקושי אני מצליח להגיע לאקט ולהעמיד את החבר הקטן. מה עושים? מפרקים את כל החבילה בשביל סקס ומופקרות בחוץ? אם נפרד לא אחפש קשר ואהבה, ארצה לחיות כמו רווק הולל חסר גבולות. אבל הייתי שם ואני יודע שמתחת לזיונים מחכה לי הרגשת בדידות חזקה. מצד שני מרגיש שאני גוסס ודועך בקשר הזה עוד לפני שדיברנו על ילדים שהיא רוצה וילדים ( ואל תדאגו היא יודעת שאני לא, אני לא משלה אותה)... מה עושים? אשמח לדעות, מחשבות וכל דבר. שבוע מבורך
הי. נשמע שההתלבטויות שלך בהחלט במקום. ואכן צריך לקחת את ההחלטה הזו ברצינות יתרה. על כן אציע לא להחליט עכשיו. אציע לך ללכת למספר מפגשים עם פסיכולוג/ית שמתמחים בתחום הזוגיות, ובתקופה הזו תנסה לצלול לעצמך ולבדוק באמת מה אתה צריך. ובעיקר, איך לשאת את התסכול שבאמביוולנטיות.
שלום, הבן שלי בן 19 חייל שמגיע כל שבועיים הביתה, בחודשיים האחרונים הכיר מישהי בכיתה י"ב, מרגע שהוא מגיע הביתה ועד לרגע שהוא חוזר לבסיס הוא נמצא עם החברה שלו...הם ישנים אצלנו הוא אצלה...מה גם שכל ארוחת שישי הוא מביא אותה לאכול איתנו...לנו אין טיפת זמן איתו, לא מצליחים לשבת ולדבר איתו , חוץ משיחות הטלפון שאנחנו עושים כשהוא בבסיס.....מה גם שהוא בעצמו לא נפגש עם חברים, לא מוצא זמן לכלום, רק להיות איתה......לבן שלי היתה זוגיות של שנה כשהיה בכיתה י"ב, הוא סיים את הזוגיות אחרי שהסיק מסקנה שהזוגיות לא נכונה לו.
כיום הוא חווה זוגיות טובה, עם מישהי חמודה מאוד ,מכילה, מקשיבה, מעודדת (הוא צריך את זה מאוד, עושה שירות קרבי ותפקיד משמעותי)...אני כאמא ובכלל גם בעלי לא יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה שהוא וחברה שלו נמצאים 24/7 ....מה וכיצד נכון לנו לנהוג בנושא הזה, אנחנו לא רוצים לקלקל את היחסים שלנו איתו ובטח לא לגרום לו נזק לזוגיות שהוא חווה כיום.
חג שמח, אני לא בטוח שהבנתי איך להתייחס לעניין שהעלית. אם ישנה שאלה ספציפית הנוגעת לתחום בריאות הנפש. אם תוכלי לחדד אשמח לסייע.
הילד שלי בן שנתיים וארבעה חודשים. מאוד אוהב מכוניות ויש לו המון צעצועי מכוניות... הבעיה שהוא מפחד להיכנס לרכב .. אין לנו רכב בבית ואנחנו משתמשים במונית.. כשאנחנו רוצים לנסוע ואומרים לו את זה...הוא מתחיל לבכות בכי היסטרי וממש מתנגד בתוקף... ניסינו לשאול אותו מה בדיוק מפריע לו והוא לא יודע להסביר... זה ממש מוזר כי הוא מאוד אוהב מכוניות.. מה עושים?
השאלה טובה, התשובה מורכבת. התנהגותו תלויה בהרבה גורמים אפשריים. אולי זה המפגש עם איש זר בכל פעם שעולים למונית (הנהג). אולי המכונית זה משהו שנראה כמו צעצוע מרחוק, אך אז הצעצוע כאילו "בולע" אותך וזה מפחיד. אולי הייתה חוויה בעבר שח עליה למכונית שאתם ההורים הייתם נורא בלחץ וזה משהו שהוא הרגיש. אני מציע לחשוב איך להפוך את זה למשחק. שתהיה לו תחושת שליטה בחוויה בה חש חוסר וודאות. ואיך אתם ההורים משחקים איתו במשחק הזה. החל ממשחק על "יבש" (להכנס למכוניות צעצוע, מכוניות במשחקי וידאו, לאכול ממתק במכוניץ לא מונעת ולצאת), ועד להתנסות האמיתית.
עידו שלום פנה לפסיכיאטר בשאלתך
|
אנחנו עובדים עם פסיכולוגים מקצועיים ואמינים בישראל - השאירו פרטים ונדאג להפנות אליכם את הטובים ביותר
|
|
| שם מלא: | |
| טלפון: | |
| אימייל: | |
| יישוב: | |
| אנחנו לא נשלח אליך SPAM לאימייל, המספר יעבור לספקים מומלצים בלבד! | |
פנייה נשלחת, נא להמתין...
הפרטים התקבלו בהצלחה
תודה, הפנייה ששלחת התקבלה
בקרוב ייצרו עמך קשר.