רינת יקרה,
אלפי סליחות – השאלה שלך נבלעה בתוך שאלה של מישהו אחר ולכן לא שמתי לב אליה ועכשיו אנחנו כבר זמן רב לאחר הזמן של השבעה!
אבל בכל זאת אני מעוניינת להשיב לך, כי אולי שאלתך עדיין רלבנטית:
לאבד מישהו קרוב הוא אחד הדברים הקשים ביותר לחוות ואני כל כך מבינה את מה שאביך עובר. אני גם כל כך מבינה כמה קשה לך לראות את אביך שבור, שכן הכאב שלו כואב לך ביותר ואני מתארת לעצמי שאת גם מרגישה חסרת אונים מול הרצון לעזור לו.
מה שיכול, לדעתי, לעזור לאביך, רינת, בימים אלה, זה פשוט שאת ו/או בני משפחתך ישבו לידו, יחזיקו לו את היד, כשאתם נותנים לו את ההרגשה, שמותר לו להרגיש שבור ושאתם אתו בכאבו. אי אפשר לקחת ממנו את הכאב על האובדן - זה עניין של זמן עד שאדם יכול לעכל אובדן שכזה - אבל לתת לאביך את ההרגשה שאתם אתו בכאבו יכול מאד להקל עליו, שכן אין כמו להרגיש שאינך לבד עם מצוקתך – שאוהביך מבינים מה עובר עליך ונותנים לך את כל הלגיטימציה שבעולם לחוש את המצוקה שלך.
ושוב סליחה,
דבי.