פורום פסיכולוגים

שלום דניאל. טבעי להרגיש תלות במטפל וגם שאר התחושות והמחשבות שציינת בפתיחות בדבריך עולות לעיתים קרובות בתוך הטיפול. קיומם של הרגשות האלה מעידים על כך שהטיפול חי,ושיש את התנאים לעבודה רגשית משמעותית. חלק מהתכנית אולי לא קשורים ישירות למטפלת כזאת או אחרת,אלא לדברים המאפיינים  אותך ואת האופן בו אתה  תופס אחרים. מטפלים מנוסים משתמשים בתכנים האלה כדי להכיר טוב יותר את עולמך הפנימי ולרתום זאת לעזרת הטיפול. איש לא יכול לענות במקומך על השאלה האם זה הטיפול הנכון עבורך. כל עוד אתה בטיפול המשך לשתף את המטפלת בכל התחושות והמחשבות שלך ועם הזמן וודאי תהיה לך תחושה ברורה יותר אם אתה רוצה להמשיך לעבוד איתה.  

שלום לך! חסרים לי כמה פרטים כדי לענות. לא ציינת מיהן הדמויות הגבריות בחיי הילדים שלך ואם הם רואים אותן מספיק ביום יום. חסר לי גם מידע על היחסים בין ביתך לבין האחים שלה. ל"המרחות" שתארת יכולות להיות כל מיני סיבות. לפעמים למשל, היא מצביעה על צורך במגע וקרבה לדמויות גבריות בגלל שזה חסר לה, ולפעמים זאת התנהגות שהילדה מבינה שמושכת הרבה תשומת לב או מבוכה מצדך ולכן היא ממשיכה בה. אך אלה לא בהכרח הסיבות. אני יכולה להציע שתדברי עם ביתך על מרחב אישי ועל הבחנה בין אבא ואמא לבין מבוגרים או ילדים שאינם במשפחה. תסבירי מה המגע המקובל עם כל "קטגוריה". אתן יכולות לעשות סימן מוסכם שיזכיר לה את הדברים כשזה קורה בפועל. אני מציעה גם לחשוב על היחסים שלה עם אחיה ועם אביה ולבחון אם זה קשור לזה. וגם לשים לב שתגובותיך למצבים אלה ענייניות ולא דרמטיות מדי, כדי לא לעודד אותה להשיג דרך זה תשומת לב.

איתן שלום,

לגבי השאלה האם זה נכון לך, רק אתה יכול לענות. נשמע שמשהו בך מבקש להגיע לשם, ואם הקריאה הזו ממשיכה ומתמידה בתוכך, אזי כדאי אני חושב להקשיב לה. לא תמיד יודעים את הסיבה להגעה לטיפול, ולפעמים זה איזשהו קול פנימי שרוצה את זה והוא ביטוי של משהו עמוק שכדאי אולי לבחון אותו יותר ביסודיות.

לגבי איזה פסיכולוג יהיה טוב עבורך, זו גם כן שאלה מהותית. מצד אחד כדאי ללכת לפסיכולוגים עם ניסיון שיודעים לזהות צרכים ומצבים בצורה מקצועית ומהירה יותר. יש להם קילומטראז' ארוך, והם ראו כבר מספר רב של אנשים עם אלמנטים לפחות דומים לשלך. מצד שני, פסיכולוגים צעירים הם נמרצים יותר, להוטים יותר, מעודכנים יותר בתהלכים חדשים, ויש בהם עזוז ורוח קרב לטפל - וגם לזה יש יתרונות. 
יש גם שאלה של תקציב, פסיכולוגים רחוקים או בקרבת מקום, וכולי. 

אלו ליד אלו, בסופו של דבר מפגש עם פסיכולוג הוא מפגש פרטי ואינטימי מאוד. אני מציע לא להתחבט יותר מדי בשאלה איזה מטפל כי זו לפעמים שאלה שמחביאה קונפליקט וחרדה מפני התחלת טיפול, אלא להתחיל ולקחת את זה משם... לראות איך זה מרגיש, ודלעת שסיום הטיפול הוא בידך, וניתן לעבור למטפל/ת אחרים בבוא הצורך. 

שלום,
הגוף והנפש כרוכים זה בזה וקשה לפעמים להפריד בין הסיבות לתופעות פיזיולוגיות שונות, ואולי גם לא צריך להפריד. להקאות (כמו גם כאבי ראש תכופים, מיגרנות, כאבי גב, וכולי.) יכולות להיות סיבות פיזיולוגיות - תזונה לא נכונה, וירוס, הריון, ויפולים כימותרפיים, ועוד, אך גם לחץ יכול להשפיע על הקאות. לדוגמא, ישנם ספורטאים שמקיאים לפני תחרות חשובה. אם מדובר בארוע שחוזר על עצמו, כדאי ללכת לרופא בכדי לשלול אלמנטים פיזיולוגיים. במידה ונראה כי הכל בסדר פיזיולוגית, אפשר לעבור לשלב הבא של בחינת הקונטקסט בו ההקאות מתרחשות. אז לשאלתך, האם להקאות יכולות להיות סיבות פסיכווגיות, התשובה היא כן, אך כל מקרה לגופו.

היי מעיין אנחנו לא מאשרים פרסום של קישורים בפורום 
אם זאת נשמח אם אנשים יגיבו לך על מטפלים שהם מכירים ודרכי התקשרות :)
בכל מקרה מוזמנת לפנות אלי במייל
eitan@t.co.il
ולקבל ממני אתר המלצות מצוין :)

רננה שלום, 
חרדת נטישה היא לא בפורמט של קיים או לא קיים, אלא תופעה מאוד רחבה שקיימת במידה כזו או אחרת אצל כל אדם. לכן גם אני חושב שהשאלה היא לא האם יש לי או אין לי חרדת נטישה אלא כיצד אני מעצב את מערכות היחסים המשמעותיות שלי? האם אני נשאר עם אנשים מתוך בחירה או מתוך פחד? ושאלות מהסוג הזה... 
שאלי את עצמך מה את מרגישה כאשר את לבד? לאן המחשבות לוקחות אותך כאשר אין אנשים סביבך? מה קורה לך כאשר את מבקשת לסיים מערכות יחסים? זו תהיה נקודת פתיחה טובה בכדי להבין את מה שאת חווה.
לאחר שתעני לעצמך על שאלות אלו, את מוזמנת לשאול שוב בפורום ולספק יותר פרטים, כך אוכל להתייחס ספיציפית לשאלות שאת מעלה.

אלעד שלום,
אני לא מכיר את הסטטיסטיקות של התקרחות אבל נראה לי שזו תופעה די שכיחה בקרב גברים (ישראלים) ושזו תופעה שמתחילה יותר ויותר מוקדם. ולמרות שזו תופעה די שכיחה, היא מקור למתח רב מאחר והיא נוגעת בדימוי גוף ותפיסת העצמי שלנו. גם המיתולוגיה שלנו (סיפור שמשון לדוגמא) הטמיעה בנו תודעה של גבריות וכוח והקשר שלהם לשיער או העדר שיער. 
יש הרבה דיסאינפורמציה בנושא, ולא מעט שרלטנים שמבטיחים הצמחת שיער. הם בונים על תחושת חוסר האונים והתקווה שלך שיש פיתרון כלשהו לנושא. הישמר מכך.
אני חושב שיש איזשהו שלב שבו אפשר (או צריך) להרפות מהניסיונות למנוע את ההתקרחות. אני לא יודע אם הגעת לשלב הזה עדיין (נשמע שלא), אבל העיסוק היומיומי שלך בנושא מכניס מתח נוסף (שמשפיע על ההתקרחות) וגם הופך את הנושא למשהו שהוא מראית הכל. מין תחושה שזה הדבר החשוב ביותר. וככל שאתה עוסק בזה יותר, כך גם התחושה הזו משתלטת על הנפש.

יהיה בזה מן הצביעות להגיד לך להרפות מהניסיונות למנוע את ההתקרחות מאחר וזה מפריע לך. עצתי היא לקבוע איזשהו לוח זמנים, דדליין, שעד אליו אתה מתעסק עם הנושא ומשקיע בזה אנרגיה, ובאם אין תוצאות, עובר לצד השני של המתרס, ומנסה לקבל את עצמך, ואת הכוח שלך, ואת היופי שבך גם בלי שיער. 
 

שלום מאור,
פתחת ואמרת שעברת לעיר אחרת, ונראה מדבריך שזה הבסיס לקשיים. אתה גר לבד, ומקיים אורח חיים עצמאי, ונראה שהמעבר ממחייה אצל ההורים למחייה עצמאית לא הולך חלק. כשחבר אחד או שניים מעצבנים זה די נורמטיבי, כשכולם כולל כולם (חברים ואחיין, והוצאות כספיות, וכולי) מעצבנים אז זה מחזיר את הזרקור אליך ואולי אל איזשהו קונפליקט פנימי שלך ביחס למקום שבו אתה נמצא. טבעם של קונפליקטים לייצר מתח, וכאשר הם לא מעובדים, המתח הזה יוצא החוצה בצורה של כעסים, תגובות רגשיות חריפות, כעס, וכולי. 
האינטואיציה שלי אומרת שעשית את הצעד הנכון בכך שעברת לגור לבד, והקשיים שאתה חווה הם משברים שעימם אתה צריך להתמודד. אולי יש קול פנימי אצלך שרוצה לחזור לחיק ההורים וקול אחר שיודע שזה לא הדבר הנכון. אין לי מספיק מידע בכדי לייעץ באופן קונקרטי. אך אני חושב שכדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולברר דברים יותר לעומק. לנסות לעבד את החוויה של המעבר למקום מגורים חדש, לדבר קצת על איך היה לגור אצל ההורים, מה הביא אותך לעבור לעיר אחרת, ומדוע זה כל כך קשה עכשיו. 
בהצלחה.

איתן שלום,
הבעיה שאתה מתאר (ביישנות ליד נשים) זו אולי הבעיה הנפוצה ביותר בקרב גברים בכל גיל. בגדול (מאוד בגדול), ישנן 2 דרכים שהפסיכולוגיה מציעה בכדי להתמודד עם הקושי הזה. 
הדרך הראשונה היא לחשוף את עצמך שוב ושוב אל הסיטואציה הנ"ל - ניתן לעשות זאת דרך קבוצות חברתיות, יציאות לבלינדייטים,  וכדומה. הרעיון הוא שעם כל חשיפה הרתיעה מהנושא יורדת. דרך שנייה, קצת יותר ארוכה, היא לבחון מה עומד מאחורי הביישנות - לעיתים הביישנות היא מנגנון ששומר עלינו מפני חשיפה למשהו אחר, משמעותי יותר, ו"מפחיד" יותר. בהיבט הזה, הביישנות להיות בחברת נשים היא לא הבעיה אלא מעין מנגנון שנוצר בכדי לשמור עלינו (לא פעם קורה שהגנות שאנחנו מאמצים הופכים להיות הכלא שלנו). אולי קיים פחד מקשר זוגי? אולי קיים פחד מאינטימיות רגשית או מינית? מה הכרותך עם קשרים זוגיים בחייך והאם יש לך קשר לקושי שאתה מגלה בנושא. אני מציע מספר אפשרויות למחשבה, אך ישנן כמובן עוד הרבה אפשרויות - עבור כל אחד זה אחרת. 
למצבים האלו שאתה מתאר יש נטייה להשריש עצמם ולביישנות להתגבר עם השנים. כל המנעות מעודדת יותר חשש ומתח לקראת המפגש הבא. כדאי להתחיל לטפל בנושא - אני חובב של הגישה האינטגרטיבית שבבסיסה הבנה של הקושי על המשמעויות העמוקות יותר שלו ובמקביל (וכנגזרת של ההבנה הנ"ל) חשיפה לגירויים שאיתם קשה לך להתמודד. 
בהצלחה!

כהורים קשה לנו לראות שהילדים שלנו לא מרגישים טוב לגבי עצמם ואנחנו רוצים שיהיו בטוחים בעצמם. ביטחון עצמי נבנה במשך שנים סביב חויות שקורות מחוץ לבית ובבית, וקשור גם לטמפרמנט מולד. קשה לתת טיפים לגבי ביטחון כי אין שיחה אחת או משהו נקודתי שעושים כדי להעלות אותו.זה תהליך ממושך. אוירה טובה בבית, שיח פתוח, הקשבה לדברים שמפריעים לביתך בעצמה,ועידוד לקבל את עצמה ולהעז יכולים לעזור. כדאי אולי לשקול שיחות עם איש או אשת מקצוע כדי לבחון הדברים יותר לעומק ולנסות לעזור לה. בגילה, אישיותה כבר מגובשת והביטחון בדרך כלל נבנה לאט לאט מחויות טובות ומשמעותיות בחייה בהן היא רואה את עצמה באור חיובי ולומדת על יכולותיה וכוחותיה.

שלום רותי. זה וודאי קשה עבורך. קשה לי להתייחס לדברים בלי לדעת סביב מה אבד האמון ומה קרה ביחסים בינכם.אמון הוא דבר שאפשר לשקם ולהחזיר, אך זה כרוך בעבודה קשה של תקשורת, בהחלטה לא לוותר על הקשר ולהלחם עבורו, ובמאמץ כנה להסביר את עצמך ולהבין את הכאב של הצד השני. אני מציעה לנסות לשוחח איתו ולעבד את מה שקרה ואם התקשורת כרגע קשה עבורכם להעזר באיש מקצוע (במידה ובנך מסכים) שיתווך ויעזור לתקשר ולהגיע להבנות. אם תרצי לפרט יותר, אוכל להשיב באופן פחות כללי. אל תשכחי שיש גם דברים שקורים לנערים במהלך גיל ההתבגרות גם כשאין משברי אמון או דרמות ביחסים, ואחד מהם הוא הצורך של המתבגר בנפרדות ופרטיות, כך שלא בטוח שכל ההתנהגויות של בנך קשורות למשבר האמון בינכם.מקווה שהיחסים ישוקמו ותוכלו לחזור לדבר ולשתף.

שלום מורן.לילדים ללא בשלות רגשית מספקת המעבר לכיתה א' יכול להיות מאתגר מאוד. חשוב בתקופה כזאת לתמוך בבנך בכל דרך אפשרית כולל עידוד, הרעפת תשומת לב והמנעות מנוקשות או דרישות לא הכרחיות שיעמיסו עליו.זאת תקופת הסתגלות שוודאי תחלוף, אך בחויה של בנך היא יכולה להיות קשה. השהות בצהרון יכולה להציף את הקשיים כיוון שזאת מסגרת יותר חופשית ופחות מוחזקת. אם יש לך אפשרות (טכנית וכלכלית) לשקול פתרון אחר כמו בייביסיטר, צהרון קטן יותר עם יחס יותר אישי, או שהות בצהריים עם מישהו מבני המשפחה-זה יכול להקל עליו. היום שלו מאוד ארוך וודאי עמוס רגשית, ויכול להיות שבשעות הצהריים הוא זקוק למנוחה ולא יכול לשאת עוד מאמץ והתמודדויות.בהצלחה בהסתגלות, אסנת

שלום יהודה. זה טבעי שהורים דואגים וחוששים לפני המעבר של ילדיהם לכיתה א'.זה מעבר משמעותי עבור הילדים , שמסמן תקופה חדשה, והורים רבים מרגישים שילדיהם עוד צעירים ורכים, ולא בטוחים שיש להם מספיק כלים להתמודד עם כל מה שנדרש. חשוב שתשאל את עצמך האם החששות קשורים לילד שלך- לאישיות שלו, להיסטוריה החברתית שלו או להתנהגותו בתקופה האחרונה; או לחילופין- האם החששות נוגעים יותר אלייך ולחויות טראומטיות שלך מהילדות. אם אתה מתרשם שזה קשור בעיקר אלייך, חשוב לדבר עם מישהו מקצועי שיעזור לך לעשות את ההפרדות הנדרשות ולא להשליך על הילד שלך דברים שאינם קשורים אליו.נשמע שאתה אבא דואג ומעורב , וברור שכוונותיך טובות, אך הילד שלך זקוק לך כעת כדמות יציבה ומחזקת, וכמי שמאמין בו, והחרדות שלך, במידה ולא תעבד ותבין אותן יותר לעומק, עלולות ליצור אצלו תחושות של חוסר ביטחון.תזכור שרוב הילדים מצליחים בסופו של דבר להסתגל היטב לבית הספר, ולמצוא את מקומם בהדרגה. בהצלחה במעבר, אסנת