מענה לשאלה בפורום פסיכולוגים

מאז ומתמיד היה לי קשה לשמר חברויות. אני יכולה להיות בנאדם מאוד כיפי קופצני וחברותי אבל אני נוטה לפתח ציפיות יותר ויותר גבוהות ככל שהחברות שלי עם מישהו או מישהי מתחזקת.

ובסופו של דבר תמיד קורה משהו שמרחיק אותם ממני. פעם הייתי רבה עם חברה או ידיד ואיכשהו היינו בסוף חוזרים לדבר. אבל היום זה כבר הפך למצב שאחרי ריב אחד שלי עם מישהו או מישהי הם פשוט מסרבים לחזור לדבר איתי לא משנה מה. ויותר גרוע מזה- גם כשהם אשמים בריב הם לא מוכנים להודות בזה בטח שלא להתנצל. תמיד אני מוצאת את עצמי מתנצלת בפני חברה או ידיד אחרי ריב (במידה ופגעתי כמובן). אני מודה די מהר בטעויות שלי. אבל עדיין מרגיש לי שאנשים לא רואים את הצד שלי. או שאני מפספסת פה משהו. למה אנשים מוכנים לוותר עליי בכזו קלות? לדוגמה היה לי בתקופה האחרונה חבר טוב שידע שאני בתקופה מאוד דיכאונית בחיים שלי (אני אחרי פרידה מזוגיות של 3 וחצי שנים והיחסים שלי עם אמא שלי ואחיותיי ממש לא בריאים במיוחד מאז שאבא שלי נפטר לפני 5 שנים) והוא ממש תמך בי הוא היה בא אליי היה מזמין לשנינו אוכל או מביא בקבוק אלכוהול היינו יושבים ומפתחים שיחות נפש. והיום היה לנו ריב הכי מפגר על משחק מחשב! ואחרי הריב הזה כתבתי לו שההתנהגות שלו היתה לא בסדר ושאני מצפה להתנצלות. התגובה שלו היתה מאוד תוקפנית ומגעילה. למרות זאת עניתי לו בצורה מתונה וברורה. אחרי שעניתי לו הוא רשם שנמאס לו ממני ושהוא בעצמו כבר לא רוצה את הידידות הזו... אני כבר מיואשת כל כך מבני אדם. אין לי יותר אמון באנשים, אין לי יותר אמון במערכות יחסים- מכל סוג שהוא! בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחיי אני מתאכזבת או נפגעת ואני בנאדם מאוד רגיש אז אני לוקחת קשה דברים. ומרגיש לי שלא משנה מה אני עושה- אנשים פשוט לא מבינים אותי. ומוותרים עליי מתוך יאוש. אני מרגישה חסרת כל משמעות ביקום הזה. ובבקשה אל תציעו לי כדורים כי ניסיתי...

מה אתם חושבים שהבעיה שלי יכולה להיות ואיך אני פותרת אותה?? עזרו לי בבקשה