שני
היי דבי,
הורי נשואים כ40 שנים. מאזו מתמיד, יחסיהם היו רעים מאוד- אלימות מילולית רבה, צעקות, ריבים בלתי פןסקים וכיוצא בזה. לצערי, הם אינם נפרדים מטעמים כלכליים.
עם זאת, לאחר שאימי חלתה במחלת הסרטן לפני מספר שנים, התנהגותה נעשתה אף מוקצנת יותר וכעת, כאשר באם נאמרות לה המילים הקלות ביותר עם אינטונציה שאינה במקום לעמה, היא צועקת ומקללת את אבי. יש לציין, כי אבי אלים מילולית מזה שנים, מה שמביא לזוגיות איומה (שכמובן הותירה את רשמיה הן על אחותי הגדולה ממני בשנתיים והן עליי). לצערי, בכל פעם שהוריי רבים (מריבות הכוללות צרחות וקללות הנשמעות היטב בכל רחבי הבניין בעיר הקטנה בה הם גרים), אבי מתקשר אליי כדי ליידע אותי, באמצע יום עבודה. עצביי הרופפים ככל הנראים, אין מאפשרים לי להשאר רגועה לנוכח השיחה, ומלבד מחשבות בלתי פוסקות לאורך כל היום על הנושא, אני בוכה, עוד בטלפון לעיתים (דבר המביא ללגלוגו של אבי עליי, למרות שאמרתי לו במפורש שאין שום רע בבכי). כאשר אני מבקשת ממנו, בכל לשון של בקשה, ובכל פעם מחדש שיפסיק לערב אותי בזה כי אין לי איך לעזור, הוא מציין כי אין טעם כי אבוא יחד עם בן זוגי להתארח אצלם כמדי יום שישי. הבהרתי שזה מיותר לחלוטין אותו איום, אז מלבד עוד צעקות, לא קיימת תגובה הגיונית.
אני תקועה בין אימי שסובלת מדכאון קשה, אבי שסובל מהחיים לצידה ואחות מבוגרת ממנה בה אני תומכת במה שרק אפשר על מנת לחיות חיים נורמלים ככל האפשר (מאובחנת כחולה במחלת נפש. בודדה לחלוטין שרק לקראת גיל 40 עברה לגור לבדה). עם אימי אין מה לנסות לדבר מאחר והיא נוטה להגיב בכעס אם מבקשים ממנה ללכת לדבר עם מישהו.
קצרה היריעה מלהכיל את כל מסכת חיי. אך המחשבות בנושאים הנ"ל הן בלתי פוסקות. וכל רצוני הוא להיות קצת שמחה לצד בן זוגי שסובל ממצבי הרוח שתוקפים אותי לאחר כל שיחה עם אבי או אחותי.
אני עייפה נפשית. לאחרונה גם יש לי כל מיני תסמינים שאיני יודעת באם קשורים ללחץ אותו אני חווה (צלצולים באוזניים, פעימות לב מהירות) ולמען האמת איני יודעת מה לעשות או למי לפנות. אבל מאוד עייפה ובוכה המון.
הורי נשואים כ40 שנים. מאזו מתמיד, יחסיהם היו רעים מאוד- אלימות מילולית רבה, צעקות, ריבים בלתי פןסקים וכיוצא בזה. לצערי, הם אינם נפרדים מטעמים כלכליים.
עם זאת, לאחר שאימי חלתה במחלת הסרטן לפני מספר שנים, התנהגותה נעשתה אף מוקצנת יותר וכעת, כאשר באם נאמרות לה המילים הקלות ביותר עם אינטונציה שאינה במקום לעמה, היא צועקת ומקללת את אבי. יש לציין, כי אבי אלים מילולית מזה שנים, מה שמביא לזוגיות איומה (שכמובן הותירה את רשמיה הן על אחותי הגדולה ממני בשנתיים והן עליי). לצערי, בכל פעם שהוריי רבים (מריבות הכוללות צרחות וקללות הנשמעות היטב בכל רחבי הבניין בעיר הקטנה בה הם גרים), אבי מתקשר אליי כדי ליידע אותי, באמצע יום עבודה. עצביי הרופפים ככל הנראים, אין מאפשרים לי להשאר רגועה לנוכח השיחה, ומלבד מחשבות בלתי פוסקות לאורך כל היום על הנושא, אני בוכה, עוד בטלפון לעיתים (דבר המביא ללגלוגו של אבי עליי, למרות שאמרתי לו במפורש שאין שום רע בבכי). כאשר אני מבקשת ממנו, בכל לשון של בקשה, ובכל פעם מחדש שיפסיק לערב אותי בזה כי אין לי איך לעזור, הוא מציין כי אין טעם כי אבוא יחד עם בן זוגי להתארח אצלם כמדי יום שישי. הבהרתי שזה מיותר לחלוטין אותו איום, אז מלבד עוד צעקות, לא קיימת תגובה הגיונית.
אני תקועה בין אימי שסובלת מדכאון קשה, אבי שסובל מהחיים לצידה ואחות מבוגרת ממנה בה אני תומכת במה שרק אפשר על מנת לחיות חיים נורמלים ככל האפשר (מאובחנת כחולה במחלת נפש. בודדה לחלוטין שרק לקראת גיל 40 עברה לגור לבדה). עם אימי אין מה לנסות לדבר מאחר והיא נוטה להגיב בכעס אם מבקשים ממנה ללכת לדבר עם מישהו.
קצרה היריעה מלהכיל את כל מסכת חיי. אך המחשבות בנושאים הנ"ל הן בלתי פוסקות. וכל רצוני הוא להיות קצת שמחה לצד בן זוגי שסובל ממצבי הרוח שתוקפים אותי לאחר כל שיחה עם אבי או אחותי.
אני עייפה נפשית. לאחרונה גם יש לי כל מיני תסמינים שאיני יודעת באם קשורים ללחץ אותו אני חווה (צלצולים באוזניים, פעימות לב מהירות) ולמען האמת איני יודעת מה לעשות או למי לפנות. אבל מאוד עייפה ובוכה המון.