יש לי ocd מגיל מאוד קטן.
אני בחורה חרוצה , טובה בלימודים,אוהבת,אכפתית..אבל לאחרונה קורה לי משהו.
לאחרונה השתחררתי מהצבא, כשהשתחררתי שקעתי בדיכאון קשה לראשונה בחיי. תוך כדי הדכאון התחלתי לחוות דברים מוזרים.
היה לי קשה להתחבר לרגש שלי.
זה הרג אותי , הרגשתי רדומה.
התחלתי.לחפש באינטרנט על זה ומצאתי דברים מלחיצים שאומרים שזה יכול להישאר ככה לכל החיים.
הצלחתי לצאת מהדיכאון אבל כעת אני חווה דבר מוזר מאוד. כבר הרבה זמן. פתאום אנשים נראים לי מוזר. קשה לי להסביר את זה.
כאילו קשה לי להבין מה זה אנשים , מה זה היצור הזה עם העיניים ,ידיים,רגליים...אפילו המשפחה שלי פתאום נראית לי מוזר. וזה פשוט עינוי. התחילו להעסיק אותי שאלות קיומיות באופן אובססיבי ומשתק. איך העולם נוצר,מה היה ממש ממש בהתחלה. מה זה בני אדם,מה זה חיות... וזה יוצר אצלי חרדה סופר גבוהה אני כל הזמן בחרדה בגלל זה . בגלל שאלות פילוספיות יחסית פשוטות שפעם לא היו מפחידות אותי ועכשיו אני מתה מפחד. זה ברמה שאפילו קשה לי לראות אנשים , קשה לי לראות חיות... זה נהיה אובססיבי ממש והocd שלי ניזון מזה .
בנוסף לזה יש המון מחשבות אפלות בראש. בכל שנייה ביום. מחשבות שאומרות לי שלא ארגיש כלום אם יקרה משהו לקרובים אליי בגלל שאני מרגישה מוזר כל כך כרגע ואנשים מוזרים לי , אז בעצם אם יקרה להם משהו לא ארגיש כלום כי הכל מוזר לי. וזה כל כך מפחיד.
בנוסף אני מרגישה כמעיין זרות מעצמי,כאילו אני לא מבינה מי אני.
קוראים לי בשם שלי ואני יודעת שזאת אני אבל כאילו זה מוזר לי. מוזר לי להסתכל על עצמי במראה.
ועוד משהו מוזר שקורה הוא שאני מרגישה כל הזמן נורא מוזר שאני לא רואה את עצמי. אני יודעת,זה נשמע מוזר. אבל כאילו,זה שאנחנו רואים רק את הידיים שלנו ואת הגוף ולא את עצמנו מרגיש לי פתאום נורא מוזר. זה ממש גורם לי למצוקה. אני לא יודעת מה קורה לי. פעם לא הייתי ככה. זה ממש מבהיל הכל ,זה קורה לי פעם ראשונה בחיי. כל המציאות מסביב נראית מוזרה.
והדבר שהכי הכי מפריע לי ואני לא מצליחה למצוא בשום מקום מענה על זה או להבין מה זה ,זה פחד מוזר שאני לא אצליח לדבר. שאני לא אבין יותר את המשמעות של המילים. שלא אבין מה אומרים לי. שמשהו במוח שלי ישתבש ולא אצליח לדבר רגיל עם אנשים. ושוב המחשבות הקיומיות לוקחות כאן חלק. פתאום אני חושבת על איך אנחנו מדברים, איך הגוף עובד .. איך המוח עובד..ובגלל הocd כנראה ,אני ממש נכנסת.ללופים. אני מתחילה לחשוב על איך אנחנו שומעים,איך אנחנו רואים.. וזה רק מפחיד אותי וכל הזמן כשאני מדברת יש לי בראש פחד שאומר שלא אצליח לדבר. לפעמים אני מעדיפה לדבר פחות בגלל זה. ואני ממש לא רוצה שזה יקרה.
ובכללי אני כאילו מרגישה שאני מבולבלת,שהמוח שלי מעורפל קצת,שקשה לי להיות בפוקוס. זה דבר שכבר היה לי וחזר.
אוף זה נורא. הכל נורא. בבקשה,אני צריכה עזרה.
יש לי פסיכולוגית והיא אומרת שזה הocd שלי. שהוא נהיה ממש קשה .
אני יודעת שזה נשמע כמו דה ריאליזציה ודה פרסונליזציה אבל היא טוענת שזה לא זה. שהכל זה הocd. אבל אוף,אני סובלת. נורא.
התחלתי לקחת מינון גבוה יותר של וויפאקס לפני כמה ימים לפי הוראת הפסיכיאטרית, ואני לא יודעת אם זה קשור אבל בערך מאז החריפו לי המחשבות מאוד. ואז התחיל הקטע עם הקושי בדיבור..
אני לא מצליחה להשיג אותה ולהתייעץ איתה,והיא בעצמה אמרה כל הזמן שאין לה מושג מה קורה איתי. אז בבקשה,אם תוכלו לשפוך קצת אור,אם תוכלו לתת לי דרכים להתמודד. בבקשה . זה נכנס לי גם לחלומות . אין לי מנוחה אפילו לשנייה. באלי רק שזה יעבור. בבקשה