היי, אני בת 33, בהריון ראשון.
אני ואמא שלי היינו בקשר מורכב כשהייתי נערה.. דיברתי אליה ממש לא יפה, פגעתי בה הרבה פעמים.. הייתי אומרת לה משפטים כמו:
אני בחיים לא אחנך את הילדים שלי כמו שאת חינכת אותי
את אמא זוועתית
את נוראית
אני שונאת אותך
תראי מה את עשית ממני
לא אכפת לך ממני, אני מתעבת אותך
ועוד ועוד ועוד...
גם אני הייתי ממש לא פשוטה..
לא פעם ולא פעמים הבאתי אתה לסף שברון.. ממש אבל, היא הייתה מגיעה למצבי בכי קשים בגללי
כשהייתי בת 17, היא אמרה לי משהו שפגע בי ורציתי ממש לפגוע בה אז לקחתי חפיסת כדורים ועשיתי כאילו אני באה לבלוע את הכל כדי להתאבד. (זה לא משהו שבאמת הייתי עושה, כן...? רק להלחיץ אותה באותו רגע..)
מאז שעברתי דירה עם בעלי, היחסים בנינו מדה מדהימייייםםםם! עד כדי כך שאני באמת לא מבינה איך פספסתי את אמא שלי כל השנים האלו...
עכשיו אני בהריון ראשון, עוד מעט אהפוך לאמא בעצמי..
אמא שלי כל הזמן מספרת על דברים שהיא הייתה עושה בשבילי.. היא נתנה את כל החיים שלה בשבילי, עד היום... ואני הייתי בת פשוט נוראית וכפוית טובה! אמרתי לה דברים שהם בלתי נסלחים..
ואני מרגישה עם זה ממש רע.. זה מעיק עליי, מעציב אותי... קשה לי מאוד עם המחשבה על מה שעשיתי לה כל השנים האלו כשהיא רק רצתה את כל הטוב בשבילי...
היא עד היום אומרת לי ולעצמה כמה שהיא הייתה אמא גרועה והתייחסה אליי נורא כשאני אשכרה, אז, גרמתי לה להאמין שהיא זו שממש לא בסדר כשאני זו שהייתי הלא בסדר..
מה עושים עם כל הרגשות האלו?לא משנה כמה אני אתנצל, זה לא יחזיר שום דבר לאחור ואני מרגישה שאת הצלקות כבר עשיתי..
שגרמתי כבר את העוול...
אוףףףףףףףףףףף :(